יש ספרים שקשה לקרוא אותם, קשה לסיים אותם. מידי פעם עולים מהם לשאוף אוויר ולשכוח קצת – אבל מרגישים מעין חובה לסיים אותם.
קל להניח את לוחמי התמורות. הוא לא ספר שבונה מתח שקשה להניח מהיד. הוא ספר שבו, ברגע שמפצחים את הקוד של האלגוריה הגאולית שבו – הסוף הטוב ידוע מראש. ובכל זאת הוא מושך את הקורא פנימה. הוא מבלבל, מתמיה, ולעיתים אפילו מתיש – אבל הוא גם משאיר משהו ממנו בתוכנו גם אחרי שנסגר הדף האחרון. וגם אם כבר מהפרק הראשון היעד הסופי – קשה לעזוב אותו מבלי לגלות מה קרה בדרך לשם.
לא תמיד אפשר להסביר מה קרה תוך כדי הקריאה – לדמויות, לעלילה, לקורא עצמו אפילו – אבל מה שבטוח זה שיוצאים ממנו כשמרגישים וחושבים קצת אחרת.
לוחמי התמורות הוא ספר שלא נמדד רק על פי העלילה שלו או הדמויות שבו, אלא על פי האופן שבו הוא מצליח לגעת באדם שמולו – לרגש, לטלטל, לעורר שאלות.
מצד אחד, מדובר בספר שנראה על פניו כספר פנטזיה לכל דבר. הוא עשיר וצבעוני, כמעט קולנועי בויזואליות שלו. הוא עשיר בדמויות ראשיות ודמויות משנה ורקע. הוא מקבל רקע היסטורי מקדים ואף אגדת כנפיים מסתורית שנמסרת בלחש מדור לדור. מחזיק בתוכו את כוחות הטוב וכוחות האופל, עם אנטגוניסט שמהווה את הרוע המוחלט שממש מעביר צמרמורת פיזית בקריאה שלו. הוא מביא בחן ובדיוק את דמות הטוב המוחלט ושליחיו טהורי הלב והרצון, ומצייר בדמיונו של הקורא – ובבהירות ויזואלית מדויקת – את המקומות השונים בהם חולפים הגיבורים: מהישימון הלבן, היכל הגוונים המשתנים ועד הר האש, ואף מציב את כולם במפה מצוירת וברורה.
אולם למעשה – זהו סיפור פנימי, אלגורי, וכל כולו על הדרך של כל אדם בעולמו – החיצוני והפנימי – אל האמונה.
ארבעת גיבוריו המרכזיים של הספר – סיהרא, עולו, צלאי ומאן – פזורים ברחבי ממלכת בני קדם, ומובילים קווים עלילתיים שונים הנפגשים ומתפצלים לסירוגין כשכולם לשירותו של בעל התמורות. לכאורה, הם נלחמים בחיילים ובצללים, אולם בפועל, המלחמה האמיתית הניטשת היא זו שבפנים – בתוך הלב, הראש והנפש.
כל אחד מהם מתמודד עם מחסום אחר בדרך לאמונה: עולו מתמודד עם ייאוש, סיהרא מול אובדן המשמעות, צלאי מול הגאווה, ומאן מול אובדן זהות. וכולם, עד אחרון לוחמי התמורות, נאבקים באויב הגדול מכולם – הפחד.
לא תמיד קל לעקוב אחר הסיפורים השונים, ולפעמים קשה עוד יותר להזדהות לעומק עם דמות ראשית אחת, כיוון שאין אחת כזו, ואף אחד מארבעתם אינו עולה בחשיבותו על האחר. אולם הרעיון הבסיסי השזור לאורך כל תלאותיהם ומסלוליהם השונים – עובר היטב.
וכאן מגיע לב־לבו של הספר: הוא אולי מדבר בשפת פנטזיה, אך כל כולו נוטע עמוק בתורת החסידות. הסופר משתמש בכלים מטאפוריים כדי להציג אמרות אמוניות עמוקות ומורכבות. לרגעים האלגוריה ממש ברורה כשמש – כמו הילד המשיח¹המגולם בבעל התמורות, ולרגעים היא רופפת ונתונה לפרשנות הקורא – כמו אור המחולל העובר דרך לוחם טהור־לב ומכלה את אויביו, אך כשיש בלוחם שמץ של גאווה – הוא מכלה אותו עצמו. הרעיונות מוכרים מהשפה החסידית, אבל כאן הם מתורגמים לסצנות עלילתיות של ממש.
ייתכן והאווירה הכמעט סוריאליסטית השורה על כל הספר מכוונת כדי ליצור את המרחב המחשבתי הדרוש לקליטת הרעיונות שבו. אולם יחד עם זאת – המבנה הספרותי פוגע בספר. העלילה רוויית קפיצות והיפוכים שאינם מבוססים מספיק, הדמויות מתפתחות בקפיצות לא תמיד מוסברות, ולעיתים קרובות מרגישים כאילו חלקים מהתהליך פשוט דולגו.
כך, למשל, לא ברור מה בדיוק קרה לסיהרא – גיבורה נשית אמיצה ומיוחדת במינה – כשנפלה לרשת הרפאים, ומדוע דווקא שם, לאחר כל ניצחונותיה על הנפש, נכשלת.
דמות נוספת שקורותיה מובאים אך בדילוג לא ברור היא מאן – דמות מפתח שעוברת צד, מהצד של הרעים אל צידם של לוחמי התמורות. תהליך התמורה שהוא עובר מתאפיין בחורים עלילתיים שפוגמים בהבנה של מה שעובר עליו ומה שמוביל אותו לבחירותיו.
יש תחושה שהעלילה כולה – ברגעים רבים – מונעת על ידי כוחות חיצוניים שצצים לפתע, פותרים בעיות, מעלים פתרונות שלא נרמזו מראש. ככל שהעלילה מתקדמת, מופיעים דמויות, קווי עלילה ותפניות בסגנון דאוס אקס מכינה מובהק, שפוגם בחוויית הקריאה ומוציא את הקורא בתחושה שאלו לא דברים שתוכננו מראש, אלא נדחפו כפתרון עלילתי מהיר בלבד. התוצאה המתקבלת – בעיקר בשליש האחרון של הספר – היא אוסף של אירועים מיסטיים שהגורמים להם לא ברורים עד הסוף ולא נטועים עמוק בהיגיון הפנימי של העולם הסיפורי.
מה שמביא אותנו לעולם הפנטסטי עצמו. אמנם הקורא מקבל רקע היסטורי ומידע גאוגרפי מסודר בנוגע לארץ בני קדם, בה מתרחש הסיפור, אולם העלילה עצמה והדמויות שבה אינם מקבלים עיגון מספק בפרטים גשמיים. למעט תיאורי נוף בתחילת סצנות – אין תיאורים מפורטים של הדמויות, קשריהן האנושיים והדיאלוגים שהן מנהלות מול דמויות אחרות. למעשה, זה ספר עם זמן דיבור כמעט מינימלי. את רוב הדיאלוגים הדמויות מבצעות, אם בכלל, בינן לבין עצמן. מעבר לשמותיהן הזכירים – הדמויות נטולות עמוד שדרה גשמי ברור. הן דמויות שתפקידן להעביר מסר בשירות הסופר, ואתו הן מעבירות היטב – אבל דווקא משום כך הן בלתי זכירות בעליל. הפסקת קריאה קצרה, אפילו לשבועיים, תגרום לקורא לאבד את חוט העלילה כמעט לחלוטין.
דווקא רגעים שבהם המסגרת הפיזית ברורה – כמו המפגש של סיהרא עם הטמיר שלה, השיחה ביניהם, והמיקום הגאוגרפי והזמני המאוד ברורים – ליד הכפרים באי הירוק, בשעת לילה, לאחר היעלמותו של אחיה – נחרתים היטב וזכורים לאורך כל הקריאה כאירוע שהניע אותה עצמה לפעולה.
לכאורה, מדובר במבנה עלילתי שהיה אמור להקשות מאוד על השעיית הספק – אותה אמונה זמנית שמבקש כל סיפור פנטזיה מהקורא שלו, כדי שייכנס לעולם הדמיוני שמולו.
לא כך כאן.
דווקא בגלל שלוחמי התמורות שובר שוב ושוב את התבניות של עצמו – הלוגיות, הסגנוניות והעלילתיות – אין טעם לחפש בו את הרצף או העקביות הנדרשים ממעשייה קלאסית. הדרישה להאמין לעולם שלו במובן הריאליסטי היא החמצה של מהותו.
לא לשם הוא מכוון.
אין כאן חוקי טבע חדשים שעלינו להכיר, או רצף סיבתי שמבקש לשכנע אותנו – אלא ניסיון אחר לגמרי: לעצב חוויה רגשית־רוחנית דרך קליפות של עלילה, שגם כשהן נסדקות – הן משמשות מצע למה שבאמת מתרחש.
הטון של הספר גם הוא משתנה לעיתים קרובות מדי. רגע הוא קצרני ופשטני, רגע אחר הוא מרחף וסוריאליסטי, ואז לפתע שוקע לעומק רעיוני. ייתכן ומדובר בבחירה סגנונית מכוונת, אולם חוסר הסדירות הזה לא מאפשר לקורא להתמסר באמת לזרם הסיפור, והוא נדרש להשקיע מאמץ ניכר כדי לשמור על רצף קריאה.
ולמרות כל אלו – לוחמי התמורות מצליח לייצר חוויה רוחנית, לא בזכות איכויותיו הספרותיות אלא לא פעם דווקא למרות חולשותיהן. הוא מאלץ את הקורא לעבור תהליך של קריאה לא שגרתית: לא לשם התרגשות עלילתית, לא לצורך הזדהות עם דמויות, אלא כדי לפענח רעיונות אמוניים דרך מבע סיפורי. זה אתגר אמיתי – לא תמיד הוגן כלפי הקורא.
הספר אינו יצירה ספרותית שלמה. הוא גם לא אלגוריה סיפורית עקבית. הוא מעין מפתח למהלך רעיוני, עטוף במבנה סיפורי רופף. לעיתים העטיפה הזו מצליחה לעורר מחשבה ולהעביר מסר, ולעיתים – לא.
מי שמוכן להתאמץ ולחפש בו לא סיפור, אלא שיקוף – או פרק במחשבה – עשוי לגלות בתוכו רגעים של הארה. אך לא מהסוג אותה חיפש בקריאת ספר פנטזיה. ועד לאותה הארה, יש דרך. וזו – לא קלה.
אולי למי שהולך בה בכל זאת, ומתקשה להמשיך – מכל הסיבות הנכונות – כדאי לזכור כי "כָּל הַמְתָּנָה – תִּמָּלֵא".
¹ הילד המשיח הוא מונח מתוך מגילת הסתרים של ר' נחמן מברסלב, המתאר דמות עתידית אלגורית של תיקון וגאולה.
² דאוס אקס מכינה (מלטינית Deus ex machina = א-ל מתוך המכונה) הוא מונח מתחום הדרמה והספרות, הבא לתאר מתאר שימוש ספרותי בתפניות לא־סבירות או לא־מוסברות שמסדרות את העלילה באופן שמרגיש לא טבעי.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
