לפעמים אני יושבת לי בערב, על הספה הישנה בסלון, וחושבת עלייך, חני שלנו.
במיוחד כשהחדר שקט, ואין אף אחד חוץ ממני ומסבא שלך בבית, אני מרגישה איך הלב מתמלא בגעגוע. הימים הפכו שקטים, אך לא שקט נעים; זהו שקט של זכרונות ועצבות שמציפים כל פינה.
אני מדמיינת אותך לפעמים ילדה, פותחת את ארון הצעצועים, לוקחת משקפת צבעונית מתנה שקיבלת מאיתנו פעם לימי הולדת בגיל 3 ומציצה מבעד לחלון. אני מדמיינת שאת עומדת בביתכם הרחוק ומביטה לכיווננו, רוצה לראות מה שלומנו, אולי את מתגעגעת? ככה אני רוצה להאמין לפעמים.
היו ימים שגם לנו היה חלק עיקרי בחיים שלך. הכנת איתי עוגיות, רצת עם סבא בגינה, סיפרת לנו סודות קטנים שהיו נכנסים ללב. אני זוכרת כל פרט: את הצחוק שלך ברגעים הכי פשוטים, את הפרצוף המתחנן שלך כשרצית שנכין יחד עוגה ואת טיולי השופינג שלנו יחד, פעם גלידה, פעם נעליים יפות, לפעמים סתם מתנות קטנות ב'הכל בשקל'.
אבל השנים התגלגלו, ודברים השתנו, לא הכל במילים, הרבה ברמיזות ואפילו בשתיקה. פתאום משהו התרחק, היו כעסים, ושתיקות וביקורים שהולכים ומתמעטים, ואז מתפספסים. ויום אחד, כמעט מבלי ששמנו לב, פשוט הפסקנו לראות אותך ולשמוע ממך.
רצינו לדעת מה שלומך, לדעת שאת בסדר. ניסינו, התקשרנו, שלחנו הודעות, שלחנו אפילו מתנות ליום הולדת. לפעמים היה מענה קצר, אמרו שאת לא בבית ולא יכולה לדבר, אחר כך הפסיקו לענות לנו בכלל. לא העזנו אף פעם להגיע ולדפוק על הדלת. אולי טעינו? אולי היינו צריכים ליזום יותר ולא לוותר עליכם, עלייך?!
בלילות, כשאני לא מצליחה להירדם, אני תוהה מה קורה אצלך בלב? האם את עצמך רוצה להיות איתנו בקשר? אולי ההורים שלך מתחרטים על הנתק הזה ורק לא יודעים איך לרדת מהעץ? אני יודעת שהם אנשים גדולים, ועם כל הגעגוע, הם בחרו בניתוק. אבל את? האם היה לך צד לבחור? איפה הלב שלך מונח בסנטואציה הזו?
היום יש לך גם אח קטן, אבל הוא אפילו לא יודע ולא מכיר בקיומנו.
אני רוצה שתדעי, חני יקרה שלנו, שאת חסרה לנו כל כך. סבא שלך יושב לפעמים על המרפסת, מסתכל לכיוון הרחוב בתקווה לראות אותך פתאום, לבד או עם ההורים שלך. הוא אומר לי בשקט: "חני כבר בת 9, היא יודעת להרים טלפון, אולי מחר היא תתקשר?" אני עונה "הלוואי".
לפעמים אני חושבת שאם היית יכולה לרגע להבין כמה הלב שלנו פתוח אלייך, כמה הדלת נשארה פתוחה בשבילך, לעולם – היית עושה את הצעד ומתקשרת, אפילו רק לומר שלום. חשוב לי שתזכרי, ילדה שלנו, שהאהבה שלנו לא נגמרת, גם אם עכשיו אנחנו רחוקים. אני מדמיינת אותך, לפעמים עם המשקפת, אולי מחפשת אותנו מחדש. אני מחכה ליום שבו תחליטי שאת רוצה לראות אותנו, להביט בנו מקרוב, עם העיניים שלך, אלו שתמיד דמעתי מולן מרוב אהבה, אלו שאני כל כך מתגעגעת אליהן עכשיו.
ואני כאן, תמיד, עם עוגיות בתנור, והחיבוק שתמיד חיכה לך.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
2 תגובות
הזוגות היום הולכים לייעוץ, לרב או למטפלת והם אומרים להם קודם תדאגו לאושר שלכם, גם במחיר לנתק עם ההורים, בושה לאן הגענו, יש אצלנו רב מדריך חתנים שעל כל פיפס אומר לנתק מההורים, כמה צער הוא גורם להורים, הורים בוכים בשבתות בחגים, רבני הקהילה יודעים מזה אבל לא מעירים לו, גם כשההורים באים לרבני הקהילה לספר שהילדים ניתקו מהם, הרבנים מכוונים לאותו רב, זה הוא לכו אליו. בזלזול כלפי אותו מדריך חתנים. אבל לא מעירים לו.
פעם שמעתי מאמא שהבת שלה ילדה בן ולא היה לה כסף לעשות ברית הרב אמר לה בלי בושה תבקשי מההורים שלך, כן אלו שלפני שנה הוא אמר להם לא לדבר איתם,
מישהו שאל למה משיח לא בא?????
נושא חשוב ביותר. כגרושה (בלי), אני שומעת הרבה מחברות את החוויה המזעזעת הזו, ילדים שהן הביאו לעולם, חיכו להם כל כך, התפללו, טיפחו, השקיעו את כל מה שידעו ויכלו בכל לב. והיום? היום הילדה שלהם חוצה את הכביש שהיא רואה אותם! היום הילדה שלהם נשואה, ואין להם מושג עם מי, הן סבתות לנכדים שמעולם לא ראו.
הגיע הזמן להתעורר! יש חיוב דאורייתא של כיבוד הורים!!! יש חובה אלוקית לילד לכבד את הוריו. שום תירוץ לא יעזור בשמים. מה יענו ביום הדין? למה לא דיברת עם אמא? למה לא דיברת עם אבא? למה חצית את הכביש? למה את נותנת גב?
כותבת בלב כבד, מישהי ששומעת כל כך הרבה סיפורים כואבים ועצובים של אמהות בישראל שמתגעגעות לילדים שלהם עד כלות…
אני כותבת, כי אני מאמינה שעם ישראל הוא עם מיוחד, שהוא טוב בעצם. שאנשים לא עושים דברים מרוע אלא מחובר מודעות, מחוסר מחשבה, וחוסר הבנה למשמעות של מעשיהם.
אולי יש ילדה (בכל גיל!) שהיתה רוצה לשנות ולא יודעת איך, וחוששת. אין מה לחשוש בכלל! אמא תמיד מחכה לילד שלה 🙂
וזה אולי משל, כמה הבורא ית' מתגעגע לילדים שלו! כמה הוא רוצה אותם קרובים אליו, לרוחניות. ולא עסוקים במשחקי שטות של העולם הזה.