מקום ציונו של הרמב“ם שופץ מאז היה פה לאחרונה. איציק
פוסע בצעד איטי, בוחן את משולש המתכת הגדול מעל הציון. אם
הוא לא טועה, בעבר הוא היה אדום. וכעת צבעו אותו בלבן. מעניין
ומרשים.
ירמי כבר בפנים, תופס ספר תהילים ושקוע באמירת המזמורים.
איציק עדיין מתבונן בסקרנות. הנה המדרגות המוליכות לציונם
של התנאים הקדושים. ביניהם רבי יוחנן בן זכאי, אליעזר בן
הורקנוס ועוד. גם ציון השל“ה נמצא שם.
והרמב“ם.
מקור אדיר של השראה.
איציק מביט על לוחיות חדשות הקבועות על המחיצה והקירות,
המספרות את סיפור חייו הייחודי של ילד, שגדל יתום מאם, וזכה
בכוח הרצון ובהמון סיעתא דשמיא להיות בקיא בחכמות רבות.
ובעיקר בחכמת התורה.
איציק יודע את המסע שהרמב“ם עבר. הוא זוכר את הסיפורים
היטב. למרות זאת הוא מרפרף על השלטים מלמעלה. אחד מהם
תופס את תשומת ליבו.
הוא מוציא פנקס קטן ורושם לעצמו את הדברים.
לאחר מכן הוא אומר פעמיים ”נשמת כל חי“, פעם עבור ארנולד
לב, ופעם נוספת עבורו.
”ואילו פינו מלא שירה כים. תודה. גם על הרגעים הקשים, בהם
חשתי קטן, וגם על הרגעים בהם הבנתי שאני עולם. כמו כולם“.
הרב חלים! הוא זה שלימד אותו כל כך הרבה. הוא לימד אותו
שכל אדם עולם שווה, בעל מעלות השייכות רק לו.
הוא חייב לבוא לשיעור שלו השבוע. יש לרב שיעור מחר.
איזה יופי, הוא כבר מתגעגע אליו כל כך, לחיוך הטוב שלו. לדבריו
המחכימים.
הוא מסיים את תפילת נשמת פעמיים, מספיק לומר עוד מספר
פרקי תהילים, כשהטלפון של ירמי מצלצל. ירמי נותן לו לענות
וממשיך באמירת מזמורי התהילים.
חלי על הקו. רוצה לדעת איפה הם. איציק נזכר ששכח לעדכן
אותה.
מה לעשות, המאורעות האחרונים, המסחררים, גרמו לו להסחת
דעת רצינית. אפילו פיל לא היה זוכר במצב שלו. בטוח.
חלי מדווחת שהם נסעו לתפילה בצפון. הוא יסביר לה אחר כך.
הם תיכף חוזרים.
ה‘תיכף‘ הולך ומתארך. לאיציק כבר אין סבלנות.
למה ירמי מתעכב כל כך הרבה זמן בפנים?
ירמי, כך נראה, שקוע בספר התהילים שלו, שוכח עולם ומלואו.
•
איציק מספיק להתפלל את תפילת השל“ה, לומר תהילים בציון
התנאים, וירמי מתעכב עדיין.
לבסוף לאחר שעה ארוכה מגיע ירמי, עיניו אדומות מבכי
ממושך. איציק אינו שואל אותו דבר. מבין שיש דברים שלא
קשורים אליו. והקשר הזה שנרקם כעת בין ירמי לתפילה – זה אחד
מהם.
הם יוצאים מטבריה לכיוון מרכז הארץ.
איציק רוצה לעזור לירמי. הוא רואה את ירמי מכונס בעצמו.
רוצה לומר לו שלא הכל שחור. שיש חיים אחרי משרד הפרסום.
שיש חיים אחרי כל משבר. והוא עד לכך.
בהתחלה הוא לא אומר דבר, מניח לירמי לנהוג בשקט. כעבור
זמן מה הוא רוצה לעודד אותו בכל זאת, לשתף אותו בתגלית
המעניינת שלו בציון הקדוש של הרמב“ם.
”אתה יודע, ירמי, מה קראתי עכשיו בשעה שהתפללת? על
השלטים שם, אתה יודע, כתוב על הרמב“ם ועל החיים הסוערים
שלו. הוא היה מורם מעם, באמת אני לא רשאי לדבר עליו, אבל
ממה שהבנתי הנה תראה. אתה שומע: ’על אף הכבוד הרב שזכה
לו העיד הרמב“ם על עצמו כי לא ביקש לעצמו אלא לימוד תורה
בלבד, ’אלו הגדולות והשררות עתה בזה הזמן אינן אצלי הצלחה
אלא תכלית הטורח והעמל והיגיעה‘‘. העתקתי ממה שכתוב שם
אצל הרמב“ם“.
”לא כל כך הבנתי אבל זה נשמע מיוחד“.
איציק שותק לרגע, וממשיך: ”ובכלל, שמעתי סיפורים על
החיים שלו. הם היו סוערים וקשים. הוא עבר רדיפות, פוגרומים,
שנאת הגויים כלפיו, הייתה תקופה שגם בקרב אחיו לא קיבלו
אותו. אתה מכיר את קורות חייו? למרות זאת נשאר נאמן ודבק
בעשייה הברוכה בלי הפסקה“.
”החיים של פעם היו באמת קשים מאוד“, מדגיש ירמי, ומפעיל
את הוישרים. מתחיל לרדת גשם.
”כן, אבל הם היו שמחים יותר, לא התלוננו על כל דבר קטן. היו
שמחים למרות הקשיים“, איציק חש משוחרר לדבר. המאורעות
שעבר לאחרונה שחררו אותו מעט מהכבלים שעטה על עצמו
תדיר.
ירמי עוצר ברמזור, זו הזדמנות בשבילו לשתות את הבירה
שקנה בחנות נוחות בדרך. יש לו פותחן קבוע בהישג יד.
הוא מברך ושותה בלגימה חצי בקבוק: ”לנו יש את ההתמודדויות
שלנו, איציק. וחוץ מזה שכבר זמן רב שאני חושב לעצמי שאתה
מזכיר לי אנשים מפעם“.
”מזכיר לך אנשים מפעם?“ איציק מנסה להבין מה ירמי רוצה
לומר.
”כן, אנשים מתקופות קודמות. אתה לא כזה מבין בענייני
העולם הזה. לא בבגדים, לא בשעונים, לא בשתייה חריפה. אתה
סוג כזה של אנשים שמתעקשים להישאר בעבר. אנחנו דור
מתקדם, חביבי“.
איציק שותק לרגע ארוך. ירמי, שיהיה בריא, מפתיע אותו בכל
פעם מחדש. איך הוא מעז לדבר אליו ככה.
הוא רוצה להיעלב, ומרגיש שזה לא הזמן. די עם זה, מספיק
כבר להתמודד מול ירמי, ועוד נשאר לו זמן רב להתמודד איתו בתור
גיס, מכדי שניתן להישאר בשקט שוב ושוב מול מילים שכאלה.
יש לו מה להשיב לירמי. הוא יכול לענות לו הרבה. הוא יכול
לומר לו שאם כך אז גם יששכר שייך לאנשים מפעם, וגם אברהם
צבי. אבל הוא מחליט לחשוב מעט. הוא צריך למצוא תשובה נכונה
ומדויקת.
פעם שמע שאם ילד מתחצף, במקום לצעוק עליו פשוט
מבהירים לו בתקיפות שככה לא מדברים.
וזה מה שירמי בעצם, הוא מדבר באופן ילדותי. אדם מבוגר
אמור לכבד את זה העומד מולו.
”תשמע, ירמי, אני לא מוכן שתדבר אלי ככה יותר“, איציק
משווה לקולו נימה תקיפה וחד-משמעית.
”מה??“
”מה ששמעת. הסגנון שלך לא מתאים. בבקשה לא מדברים
אלי ככה!“
”אהה“. ירמי מתכנס בשתיקתו.
הם מגיעים ממש לשערי העיר ירושלים, עומדים בפקק קטן
ולא משמעותי, כשירמי אומר: ”סליחה, איציק. לא התכוונתי
לפגוע בך. אני מקווה שאתה סולח“.
איציק חוגג בליבו ניצחון קטן. הוא לוקח את בקשת הסליחה
ומכוון אותה לכל הפעמים שבהן נעלב מירמי כשהוא עונה בלב
שלם: ”אני סולח“.
בנות משפחת קליג יושבות בסלון סביב לעוגה שנותרה
מהמסיבה. ירמי ואיציק שבו ממש מאוחר. ירמי חזר עם עיניים
אדומות מעט ושתק רוב הזמן. הוא סיפר שהיה בציונו של הרמב“ם
והגיע שם להחלטה מסוימת. הוא לא רוצה לומר עדיין כי הוא צריך
לבדוק ולראות אם ההחלטה אפשרית.
איציק בלבל אותם כהוגן עם הבגדים המהודרים והשינוי הניכר
שחל בו. אחרי ששמעו את סיפורו מכלי ראשון, חש רב שלמה שזו
הזדמנות להודות לה‘ על כל החסדים.
הוא הציע להפוך את האירוע ממסיבת קבלת פנים משפחתית
למסיבת הודיה. עוד ועוד אנשים זרמו לביתם של הקליגים, לברך
ולשמוח בשמחתם.
ירמי, משראה את זרם המבקרים, הסתגר באחד החדרים עד
לסיומה של המסיבה. חנה הייתה מודאגת וקיוותה שעם הזמן
הביטחון בעצמו ישוב אליו.
כעת, לאחר שהשיבו את הסדר על כנו, ירמי מיהר לשוב לביתו.
הגברים יצאו לתפילה, והן יושבות סביב לכיבוד שנותר ומנסות
להעלות חוויות.
”לא להאמין איך שאיציק השתנה! חלי, היית מעדיפה שאיציק
יהיה כמו פעם או כמו שהוא נראה היום?“ זו הייתה שאלתה של
אילי שנשמעה לא טקטית במיוחד.
חלי לא חשבה בהתחלה לענות, לבסוף מצאה את עצמה
משיבה: ”מה נראה לך, אילי?“
”בטח כמו היום! הוא נראה עשיר. בטח הביא מחו“ל מל‘ן
מתנות וכסף!“
כסף, מתנות.
חלי מנסה להבין מה זה אומר לגביה.
זה אומר שניתן לשלם את המשכנתא, זה אומר שמספר קניות
דחופות שממתינות לה יזכו להתממש סוף סוף. זה אומר שצמד
הברנשים שלא הפסיקו לטרטר אותה מאז שאיציק ברח מהם
לחו“ל, יעזבו אותה לנפשה והיא תזכה סוף סוף לשקט.
היא נאנחת.
זה מה שהיא שואפת אליו כל הזמן. שקט.
מצרך יקר שכמוהו.
שירמי יפסיק להעיר לה.
שיפסיקו לדבר על איציק.
שהמשכנתא לא תזלול את כל הכסף שלהם.
שאיציק ימצא את עצמו בחיים.
שהברנשים האלו יפסיקו לאיים.
שכולם יהיו מרוצים מאבא שלה ולא יאשימו אותו בכך שיש
בנות ללא סמינר.
זה מה שהיא רוצה.
שקט.
האם המצרך הזה קיים היכנשהו? ולמה פתאום כשהיא חושבת
על זה פעם נוספת, היא מבינה ששקט לא אמור לבוא מכך שהכל
מסודר לה בחיים.
שקט אמור לבוא בקבלה שלה.
בהבנה שיש מי ששולח את המאורעות כולם. כי ככה גדלים
וככה נהיים טובים יותר.
היא מחייכת ואומרת לאמה ולאחיותיה: ”זה לא משנה איך
איציק נראה, אם יש לנו יותר כסף או פחות. זה לא משנה כל עוד
אני לומדת מהמאורעות של החיים להאמין ולבטוח בה‘“.
”את צודקת, חלי“, מסכימה גם אמא קליג, ”זה נכון מאוד. ומתי
שנדע להשלים עם המצב, יהיה לנו אומץ לשנות ולהפוך את חיינו
לטובים ומאושרים יותר, מתוך המצב הקיים“.
אילי ודינה קמות והולכות משם. דיבורים שכאלה ממש לא
מעניינים אותן.
הד דיבורים נשמע לפתע מכיוון הדלת. הם שבים מהתפילה.
חלי קמה לקבל את פני הבאים. חשה נינוחות בדרך המקבלת
הזו, שלא מחפשת להכתיב את המציאות.
•
בשעה שבע בערב השיעור מתחיל.
איציק מנסה להזדרז.
הוא מסדר את המזוודות במשך זמן רב מדי. זה לא רק לסדר
מזוודות, זה להוציא את החפצים הקודמים, להתלבט מה לזרוק
ומה להשאיר, זה להבין פתאום שהוא בעל בגדי יוקרה, בגדים –
שעד לפני זמן לא רב התרחק מהם מרחק רב.
זה להתלבט במה הוא בוחר יותר.
להבין שהוא עבר שינוי מסוים ועליו לדעת איפה השאיפות
שלו. מה חשוב לו ומה פחות.
כשהביא לחלי את הכסף, היא הניחה בצד את הכסף שהוא
צריך לשלם לשותפים שגררו אותו להרפתקה הזו. הוא יודע שהוא
צריך להתקשר אליהם להחזיר להם את הכסף.
אבל לא היום. רק לא היום.
זמן השיעור מתקרב.
איציק מתחיל להתארגן במהירות.
הוא עוטה על עצמו מעיל אנגלי עבה ומחמם.
קר מאוד בחוץ. אולי לא כמו באנגליה, בכל זאת הקור חודר
לעצמות.
הוא הולך ברגל. מסורבל לו מדי לרכוב על אופניים עם המעיל
העבה.
הדרך מתארכת, ללכת ברגל אורך מדי הרבה זמן, והוא לא
חישב את הזמן כפי שצריך.
הנה בית הכנסת, איך הוא מתגעגע לרב חלים, לדברים המנחמים
והמשמחים את הלב שהוא אומר.
הוא מזרז את צעדיו.
נכנס לבית המדרש וממהר לכיוון החדר שבו מתקיים השיעור.
החדר מלא באנשים, אין כמעט מקום. הרב התחיל את הדרשה.
מבט נוסף, זה לא הרב חלים.
הוא קופא על מקומו. זיעה קרה שוטפת אותו. מה זה צריך
להיות? הוא כל כך חלם להגיע לרגע הזה, לשמוע את הקול של
האיש שנתן לכל אדם לחוש שהוא עולם. עולם שווה ומיוחד.
איפה הוא, הרב חלים?
איציק מתיישב על כיסא פנוי, מנסה לחשוב בהיגיון ולהקשיב
תוך כדי.
ייתכן שהרב לא יכול לבוא, הביא ממלא מקום. קורה.
המחשבות שלו מסתדרות אט אט.
לא קרה כלום, איציק. לא קרה כלום.
הוא מקשיב לרב. לא שומע. מרחף מעט.
עוצם עיניים ונשען לאחור.
כל הזמן הזה, כל הזמן וכל מה שעבר בשבועיים האחרונים היו
סוג של מסע. וכל הזמן הרב חלים היה שם ברקע. תומך ומעודד
ואפילו רק מחייך ומאמין בו שהוא יכול.
כל כך קיווה לדבר איתו. לשאול, להתייעץ. יש לו הרבה דברים
לומר. למה, למה, למה.
השיעור מסתיים והוא ממשיך לשבת אפוף במחשבות.
קול כחכוח קל מעורר אותו.
זה רוני.
הוא מתרומם באחת. ”רבי רוני, איפה הרב חלים, למה הוא לא
הגיע?“
רוני מרצין.
”שב, נדבר“, הוא מורה לו.
איציק נדרך. משהו פה לא נראה טוב.
הם מתיישבים ורוני אומר: ”תקשיב, איציק, הרב חלים לא יבוא
לפה יותר“.
”למה?“
”הוא עבר למושב אקליפטוס. יש שם ישיבה לנערים עם קשיים
שונים, הוא עכשיו ראש הישיבה שלהם“.
”אה“, איציק לא יודע אם לשמוח בשמחת הנערים או להיות
מיואש שאין לו את הרב חלים יותר כאן, בשכונה.
”הרב חלים השאיר לך מכתב“, רוני מגיש לו מעטפה ארוכה,
סגורה.
”ובכל מקרה אם אתה צריך משהו, חברותא, עזרה, אני כאן“.
החיוך של רוני מלא אמון. אולי גם הוא תלמיד של הרב חלים.
”תודה“, איציק הופך את המעטפה לכל כיוון. מרגש לחשוב
שמישהו השקיע בו וחשב עליו.
הוא מכניס את המעטפה לכיס של המעיל, ויוצא החוצה, אל
הברד הדוקר שהחל לרדת.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
