ידידי היקר לי מאוד,
השאלה שלך העסיקה אותי רבות. אתה לא היחיד שמתמודד
עם שאלות בסגנון הזה. רוב בני האדם מתמודדים בזירה זו או
אחרת בחיים בשאלות אלו. מי אני בכלל? מה אני ביחס לאחרים?
אם אני לא… )מצליח, מרוויח וכו'( אני שווה? אם אני נכשל, אני
כלום, בעצם?
מחשבות אלו באות מהרגשות שמתקשות להתמודד עם
אכזבה, עם הבנה שאני לא מושלם, שייתכן שאני לא בסדר.
האמת היא שאין אפשרות להיות מושלם, יש אפשרות
להתקדם ולהיות טובים יותר.
כל אדם, בדרכו לגדול, עובר את המסלול המפרך שלו, בו יש
גם התמדה וחיפוש. אין הכוונה לומר שהקושי הוא מטרה. כמובן
שצריך לשאוף לחיים טובים ושמחים, אך הקושי יכול להיות כמו
מקפצה להיות מה שאתה ומי שאתה ולהצליח יותר. )כשאני אומר
'קושי' אני מתכוון גם למחשבות לא טובות או לרגש שלילי. להפוך
את המר למתוק(.
כיצד?
ראשית כל, לא לחשוב יותר מידי על העבר אלא להביט קדימה,
אל המטרה שהיא התורה והמצוות. בלימוד התורה יש אור, והאור
דרכו להמעיט את החושך. אם אור מועט יכול להאיר את החושך,
אז בוודאי אור מרובה יאיר יותר ויותר עד שכל החושך יעלם
בעזרת ה'.
שנית, על ידי תפילה. בורא עולם מחכה שנבקש ונשוחח איתו,
כמו בן המדבר אל אביו. יש לתפילה כח לשבור מחיצות ולהפוך את
הטבע. בקש ממנו יתברך שיעזור לך להגשים את הפוטנציאל שבך
ושיעזור לך בכל מה שאתה צריך.
דבר נוסף, חפש בך נקודות טובות. אל תתייאש. דאג להאיר
אותן כל הזמן. זו הדרך המתאימה. אתה יכול לשאול את עצמך:
באילו תחומים בחיים שלי אני מזהה שקיימת בי נחישות? מה אני
אוהב בעצמי? מה גורם לי להתמיד? מה יגרום לי לחוש אושר?
במה אני מתקדם?
ברגע שתתחבר אל הרצון והטוב שלך, תכיר בכוחותיך ותוכל
להשיג כל מטרה בעזרת הבורא ית'.
ועוד צעד קטן ואמיץ ששמעתי עליו ואני מזכיר תדיר לתלמידי:
איך שאתה תופס את עצמך, זה מה שתהיה. ברגע שתציף את
התודעה שלך בידיעה שאתה בסדר ושיש ממך תועלת וכל הדברים
הטובים שיש בך, תאמין בזה ותהפוך לשמח יותר. פשוט לומר
לעצמך כל הזמן, במשך כל שעות היום עד כמה אתה בר תועלת,
איזה אדם מוצלח אתה, עד שזה יהפוך למהות שלך! אז תוכל
לזקוף את קומתך ולהוציא אל הפועל את הכוחות שה' העניק לך.
אני מאמין בכוחות שלך,
ומאחל לך בהצלחה בכל אשר תפנה תמיד
ממני אוהבך, הרב שמעון חלים
נ.ב. אני בכפר אקליפטוס, אתה מוזמן לבוא לבקר.
איציק קורא את המכתב שוב ושוב. המכתב מחבק אותו. מחייך
אליו חיוך חם, אוהב.
הוא חש מזור ונוחם.
•
אמיר עונה לו מיד בצלצול הראשון. הוא משמיע שריקת
התפעלות.
”כן, הקוסם מארץ עוץ אתה. כמה ניסינו להשיג אותך. ברחת
לסטיב ולתום, עשית בלגן, היינו צ'כים לצעוק על המשפחה שלך.
הגזמת! מה עם הכסף?“
”בשביל זה אני מתקשר, אני רוצה לשלם לכם“.
”ידעתי שתשלם. אמרתי לרן שבטוח תשלם, איציק. אתה נראה
צדיק וישר. יאלה, איפה אתה, אני בא אליך עכשיו“.
איציק מחשב במהירות מה לענות.
”תשמע, עכשיו לא מתאים לי. מחר זה מצוין. תבוא מחר בערב
לאולם שהופעתי שם, תגיד לבעל האולם לבוא גם“.
”למר לימוני? ’תה לא רוצה לומר שאתה רוצה לשלם גם לו?“
”כן, אני רוצה לשלם גם לו. יש לי אפשרות ב“ה. ואני מרגיש
שהוא ויתר לי כי לא הייתה לו ברירה“.
”יפה, יפה. טוב, מחר בשש בערב“.
”לא, בשש אני לא יכול. בשבע, זה בסדר?“
”טוב, בשבע. אם יהיה שינוי אני אודיע לך“.
השיחה מסתיימת. איציק נותר מהורהר. רק לפני פחות מחודש
הוא היה במצב ביש, חש שאין לו תקווה.
איך שהכל השתנה ברגע, איך.
מה זה אומר לגביו?
הוא לא יודע, הוא צריך לחשוב על זה עוד מעט.
•
אמיר ממתין לו אצל מר לימוני. הוא מעשן ללא הרף ונראה
לחוץ, עד שאיציק מופיע.
כשאיציק מגיע חיוך של הקלה עולה על פניו.
”איציק ידידי, הבאת את הכסף?“ איציק מגיש לו את השטרות.
אמיר מהנהן וחותם לו בקלילות על הדף שבו כתב איציק הצהרה
בשמו שהכסף שולם.
מר לימוני מגיש להם שתייה קרה, ושואל אם ירצו לשתות חם.
”לא, תודה“, אומר איציק, רוצה להיות כבר בחוץ.
”אולי אחר כך“, אמיר נראה קטר עם העשן שהוא מפריח ללא
הרף. איציק חש שהוא רוצה לצאת משם, כמה רעל אפשר להכניס
לגוף, ולמה.
”טוב, איציק. הבנתי מאמיר שאתה רוצה לשלם לי על ההפסד
שלי באותו יום?“
”כן, כמובן“.
”זה לא ממש מובן. מהתחלה ראיתי שיש לי עסק עם אדם טוב
וצדיק“, לימוני מחייך וזיפי זקנו רועדים. איציק מקווה שהוא לא
לועג לו.
”אז תשמע, כשוויתרתי לך על הכסף, ויתרתי לך מכל הלב. אני
לא אקח את הכסף עכשיו. ואם תוכל תתפלל על הבת שלי, אנחנו
לא בטוחים בשידוך שלה. תברך אותנו שנדע אם זה שלנו או לא“.
”בעז“ה, שתזכו לכל הישועות“, איציק מחייך ונעמד. רוצה
לברוח מהעישון הכפוי.
הוא נפרד מהם מהר, יוצא החוצה אל האוויר הקריר והנעים
שבחוץ. אוויר צח ברא לנו הקדוש ברוך הוא, למה לקלקל אותו.
•
אווירה חגיגית שורה במושב אקליפטוס. רוח קרה נושבת,
מניעה את ענפי העצים בשקט, הדר שבתי עוטף את הבתים
הפרטיים, וציפורים עפות בלהקות מרהיבות בלחש מלכותי.
בועז מציע לגפן לצאת לסיבוב קצר, גפן חושב לסרב. החברים
שלו סיכמו שיבואו לבקר אותו במהלך היום. הוא הניח זה מכבר
פיצוחים ולוח שחמט על השולחן העגול בפינת התה, וכעת ממתין
להם בסבלנות, עוקב אחר מחוגי השעון.
בועז משכנע, מעט לוחץ, מבטיח שאמא תגיד לחברים לאיזה
כיוון הם פנו והם יבואו בעקבותיהם לקרוא להם. גפן חושב ומסכים
לבסוף.
היד כבר לא מגובסת, והרגל בשלבי החלמה. הוא נשען על
הקביים שבועז שאל מאגודת חסד וצועד צעד אחר צעד, מאזין
לדיבורים של אביו.
בועז אומר לו קצת משלים מתובלים במוסר, מספר סיפור של
הבן איש חי אותו שמע בשיעור השבועי, ומרתק את תשומת ליבו
לציפורים נדירות יותר ופחות.
מאז הניסיון לצוד את החוחיות בידי גפן וחבריו, נמנע בועז
לשוחח עם גפן על ציפורים. הוא חש עדיין כעס על שגפן נגרר ככה
בעקבות משובת חבריו, חסר דעה עצמית. והיה מתוסכל מעצמו
ומדרך החינוך שלו.
אבל כעת, ליד גפן המהלך באמצעות קביים אחרי שסירב
בתוקף בהתחלה להשתמש בהם, בראותו את גפן מאזין לדבריו
בכובד ראש ומהנהן בראשו מדי פעם, חש בועז מפויס יותר.
הם הולכים לאט, קולות של שירה נשמעים לפתע מבין העצים
בחורשה הסמוכה לבתים.
”ידיד נפש
אב הרחמן
משוך חסדך
אל רצונך —“
השירה רועמת קצובות, נוגעת בנימים חבויים של נשמה יתרה.
בועז וגפן מחליפים מבטים מהירים.
”כנראה בחורי הישיבה החדשה“, אומר בועז.
גפן נעצר, נתמך מעט על ידי אביו, מבין העצים יוצאת שיירה
לכיוון השביל המוביל אל בתי המושב-
“…מנופת צוף
וכל טעם
הדור נאה
זיו העולם
נפשי חולת
אהבתך – -“
גפן ואביו עוקבים אחרי הבחורים במבט בוחן, משתאה.
”אני רואה שם את אבי ברכיאן“, אומר גפן.
”כן, נכון, אבי הצדיק“, בועז רוצה לגשת לומר שלום, אבל גפן
צריך את עזרתו, ואין בקרבת מקום ספסל שעליו יוכל לשבת.
”החלום שלי“, אומר בועז לפתע, כשהקבוצה מתרחקת מעט
והד השירה נעשה חלוש ועמום לאיטו, ”החלום שלי הוא שתלמד
בישיבה“.
גפן מעיף לעבר אביו מבט מהיר, בוחן לבדוק את רצינות כוונתו.
”אל תנסה אפילו לשכנע אותי“, הוא אומר בקול תקיף, ”אני
לא עוזב חברים, לא רוצה לשנות את הבגדים, לא רוצה ללמוד.
טוב לי ככה“.
”בטח, כל היום במחשב“, מתקיף בועז פתאום, שוכח את
החלטותיו הטובות, ”כל היום, מחשב מחשב, הפכת לגולם בעצמך,
חסר חוט שדרה, נגרר. מה מבדיל אותך מבהמה? מה? מה אתה
יותר טוב מהציפורים? מבעלי חיים? חי בלי משמעות, בלי —“
”אבא, די!“ גפן צועק בתגובה, אוטם את שתי אוזניו בידיו.
בועז משתתק, בוחן את הסביבה בחשש.
מה הוא בעצם רוצה מגפן? הוא בסך הכל ילד!
אולי הוא מתוסכל מפני שהוא עצמו, בועז, לא יודע ספר?
אולי לכן הוא זורק את כעסו על ילדו?
ואם כן? ואם הוא מתוסכל מעצמו? האם הוא לא צודק? האם
ראוי לגפן לנצל את טוב ליבם של הוריו ולשקוע בעולם משלו?
האם הוא לא צריך לחשוב ולצאת מהקופסה המטופשת שאליה
נכנס?
הוא עדיין קטן, גפן, והטכנולוגיה היא מכה עולמית. מה הוא
רוצה מילד בן שלוש עשרה.
הוא היה צריך לחשוב על זה לפני שהכניס לבית את הכלי הזה,
להתייעץ עם הרב. לא ככה לסמוך על עצמו.
בועז חש עייפות וכניעה.
הוא מנמיך את קולו, מתנצל: ”בוא נשוב לבית, גפן“.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
