פרסמתי אתמול בלילה שאלה: מה היה ה-רגע שלכם בחג שמחת תורה תשפ"ו?
• קיבלתי מאות תגובות, ואתם מוזמנים להמשיך ולספר. זה היה חג היסטורי. תחילה, אנשים שהחטופים היו חלק מהשגרה שלהם, חלק מהתפילה שלהם. פתאום רשימת השמות בתפילה של הדלקת הנרות אצל מאות אלפי נשים בעולם היהודי – התקצרה. פתאום בבתי הכנסת לא קוראים את כל השמות האלה, עם השם של אימא, כי הם כבר מחבקים את אימא.
• אנשים סיפרו גם על סעודות חג מרגשות ועל הקפות מרגשות – נשות מילואים שחגגו יחד את שמחת תורה במלון. משפחות שכולות שסיפרו על רגשות מעורבים, בחג שהוא גם היום שבו נפלו יקיריהם. יש הרבה מושבים וקיבוצים בגבול הצפון שחזרו השנה לחיים, לשמוח בשמחת התורה, וכך גם בסיסי צה"ל בכל רחבי הארץ (כולל סוריה!), וכמובן – מתחם הנובה ותחנת המשטרה בשדרות. אלפי אנשים באו לרקוד ולשיר עם התורה דווקא שם. ובכל מקום – באינספור ישיבות, בבתי הכנסת, ברחובות הערים – הייתה שמחה מיוחדת.
• יש לנו עוד הרבה אתגרים, אישיים ולאומיים. רבים מכם כתבו שהבשורות הטובות האלה נתנו להם כוח להתמודדות שלהם – עם מחלה, מצוקה או אתגר. "אני רווק מבוגר מאוד, אבל הרגשתי שבאמת, קטן על אלוקים למצוא לי השנה את החצי השני שלי"…
• ועם ישראל הרי חוזר בימים אלה לעצמו. רבים סיפרו על כך שהם ציינו לראשונה את החג, סיפרו על זהות יהודית שהם מרגישים פתאום. לכן נסיים דווקא באירוע הכי קטנטן, כמעט לא מורגש, אבל כל כך חשוב. כך כתבה אורנה מתל אביב: "אנחנו לא נוהגים ללכת לבית הכנסת, אבל תהלוכה עם ספר תורה עברה לנו מתחת לבית, אז ניגשנו לחלון. אני לא יודעת אם הילדים שלי ראו פעם ספר תורה במציאות, אבל הסתכלנו יחד והתרגשנו, ופתאום יצאו לי מהפה שתי מילים. אמרתי להם: זה שלנו!".
זה שלנו. חג שמחת תורה תשפ"ו. שנזכה לעוד הרבה שמחה והרבה תורה. בשורות טובות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
