את שומעת ורואה טיפות על החלון,
מסתכלת למעלה, בודקת,
אולי איזה שכן החליט להשקות בשפע
את העציצים, הישנים והחדשים שלו,
ושכח לרגע שיש שכנים למטה,
ככה בלי לשים לב, לא בכוונה תחילה.
(העציצים של השכן תמיד מושקים יותר…)
את שומעת ורואה טיפות על החלון.
את רצה מהר לסגור את החלון,
שיהיה אטום בלי טיפת אוויר, אפילו לא כניסיון,
שחלילה לא ייכנס טיפת מים לבית
שתפורר את הקיר או תהרוס את הווילון,
(בכל זאת הוא עלה כסף לא קיבלת אותו כמתנה בקופון…)
את שומעת ורואה טיפות על החלון,
ובתגובה אינטואיטיבית אומרת לעצמך:
"מעניין מאיפה הטיפה הזו הגיעה.
בחום שכזה היא פתאום הופיעה והפתיעה
מה נפלה והתרסקה לשכנה קוביית קרח שהקפיאה?"
את מסתכלת על הטיפה לדקה,
ומיד אחריה את החלון מבריקה.
(מה לעשות שאת חולת ניקיון ידועה?)
את שומעת ורואה טיפות על החלון.
מסתכלת לשמיים הכחולים,
וגם קצת האפורים בעיקרון,
ואומרת לעצמך בלב, אבל גם קצת בקול:
"הנה סוף סוף היורה הגיע, הגשם הראשון!"
(בגשם הראשון את עוד מתלהבת, בשישי ובשביעי כבר פחות…)
את שומעת ורואה טיפות על החלון.
מבינה ומפנימה שזה היורה,
ומתחילה להוציא בגדים מהארון
באופן אוטומטי עולה על הסולם,
שבחורף הקר יהיה לך נעים וחם.
(כמעט כמו הקפה ששתית היום בבוקר…)
את שומעת ורואה טיפות על החלון.
ומודה, את גם קצת מתלהבת,
כי הנה סוף סוף הגיעה תקופת הניקיון,
תקופה בה הטיפות מנקות את החלון והאדמה
מבלי שאת תעבדי קשה ותוציאי את הנשמה.
(אלא מה?!)
את שומעת ורואה טיפות על החלון.
ועכשיו רגע רצינות,
את מרוצה שהן הגיעו בכנות,
הן ישטפו ויקרצפו יסודי,
כל לכלוך חיצוני ופנימי,
שיש לך מסביב לבית ולחצר,
שקיים בתוכך ואת לא מצליחה לטהר.
(למרות שעבר כבר צום יום הכיפורים…)
את שומעת ורואה טיפות מהחלון.
ואומרת לעצמך בקול:
"הנה הגיע הרגע לנקות בתוכי הכל!
להריח את הריח של הטבע ולהכניס לריאות,
לנשום עמוק, לקחת עוד נשימה ועוד אחת
ופשוט לחוות ולהיות בתוך הרגע,
מבחוץ ובתוך עצמך.
להשקות את עצמך במים חדשים.
להפוך לאדמה פורייה שרוצה ויכולה להצמיח יבולים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
