לקום לפני הזריחה, לצאת לעבוד כמעט עד השקיעה, ואז להיכנס בבת אחת למערבולת של מטלות, ילדים ורגשות.
ככה נראית שגרה של מאות אימהות חרדיות בארץ. כאלו שבחרו במשרות ניהול, הייטק, רפואה וכל מקור פרנסה אחר שפשוט צריך אותן שם, כאילו זה הבית השני שלהן, ואולי קצת יותר.
קצב החיים שלהן שונה מחייהן של נשים אחרות שחוזרות אל הילדים בשעת השיבה מהצהרון או אפילו קודם לכן, הן אמנם נמצאות במשרות שמעניקות להן ערך מיוחד ובלתי מתפשר, אך גם מסגלות הרגלים ומפתחות יכולות וגמישויות, שלא תראו ברוב הבתים בישראל. בתים תורניים שב"ה שוקקים חיים ומתנהלים על פי ערכים של תורה ומשפחתיות חמה, וצריכים לצעוד על מסלול ייחודי, יש שיאמרו שברירי ובלתי מתפשר – כדי לעמוד בכל היעדים.
שלוש נשים אמיצות פותחות דלת לעולם המורכב שבו הן מתמרנות בין קריירה תובענית לאימהות מלאה. כאן, הן משתפות בכנות על הספקות, האתגרים, נקיפות המצפון וגם על הניצחונות הקטנים והדרך שבה הן בוחרות להעביר לילדיהן את המסר שלהיות אמא עובדת זו לא חולשה, לפעמים זו זכות או אפילו חלום שמתגשם.
"מאושרת בכל בוקר, וזה מתגלגל לחיוך של הילדים"
שושי, בת 35, אימא לשישה ילדים ומנהלת חנות מותג לילדים בבני ברק. כשהעיר עוד ישנה, היא כבר לוגמת קפה ליד השיש ולוחשת תפילה מתוך הסידור האהוב שלה, לפני שמתחילה מסע של יום ארוך.
"אמנם החנות לא נפתחת בשעה 7 בבוקר, כיאה לבני ברק, אך בהחלט אני יוצאת יחסית מוקדם, תחילת היום שלי מתוזמנת על השעון. הילדים עוד מתארגנים, מי שמוכן יוצא איתי לדרך, לפעמים אני משאירה להם פתק אישי. חשוב לי מאוד שלא ירגישו בחסר. בחופשות הם באים איתי לעבודה, הם מסדרים מדפים, עוזרים לי בקופה וגם מקבלים יחס מיוחד…
"אני אוהבת את מה שאני עושה, והם מרגישים את זה. הבית שמח כשאני שמחה. ברור שיש רגשות אשמה, במיוחד בערבים כשאני חוזרת עייפה, אז אני דואגת להכין מראש אוכל שמתחמם לבד (תבשילים לשבוע, פעמיים בשבוע סירים כבדים שאפשר למלא מחדש). הכביסות והניקיונות מחכים ללילה או לקראת שבת. ברוך ה', בעלי עוזר המון, מגיש להם ארוחת צהריים, עוזר עם שיעורי בית. תמיד יש הרגשה שאפשר וכדאי להשקיע עוד, אבל אני מאמינה שהאיזון נמצא במסר שאני מעבירה: גם לאמא מותר לגדול ולהתפתח."
"לחפש שלווה בין אקסל לחיתוך ירקות למרק"
אביטל, 39, אמא לארבעה, עשתה מסלול ארוך ומורכב כדי להשתלב בעולם ההייטק בלי לוותר על משפחתיות. "הלב שלי כל הזמן דופק בדאגה: לוודא שלא פספסתי משהו עם הילד, לא שכחתי שמחר יש חוג, לא הזנחתי מישהו שלא ירגיש פתאום לבד בפינה. יש לי נטייה לרוץ בלופים בראש."
היא מודה שעל אף ההצלחה המקצועית, בהתארגנות בבית היא לא מושלמת יותר מאחרות "אני מבשלת בעיקר ביום שישי, מכינה כמה מנות לשלושה-ארבעה ימים, ויש המון פשרות על ניקיון בשוטף. פעם בשבוע מגיעה עוזרת, ואני יודעת שזה בגדר הצלה. פעם בשבוע אני עובדת מהבית, זה ספייס שלקחתי לעצמי, ובידיעת המעסיקים שלי – בין פגישה לפגישה בזום, אני זורקת מכונה, מחממת אוכל, עוברת על ארונות הבגדים והעיקר – בצהרים אני בעצמי מקבלת אותם.
"אמנם לרוב בלי הוא זה שמוציא אותם אבל יש ימים שאני מצליחה לאסוף אותם מוקדם, לפעמים אפילו סתם לצאת איתם לגינה, להיות סביב ארוחת ערב ולהקשיב. יש ימים שזה לא קורה ואז אני משתדלת לפצות בסופ"ש, וכן יש פעמים שאני ממש מרגישה איך העבודה באה על חשבון החיים: אירועים משפחתיים או של חברות – שאני פשוט לא מגיעה אליהם כי אני שבורה מעייפות, מפגשים שאני מפספסת ולאחריהם אני מגלה את העיניים של הילדים שלי עצובות – ואז אני מבטיחה לעצמי לעמוד על זה שאני מורידה שעות בעבודה.
"אבל יש גם פצויים ופינוקים שלא כל אחת יכולה לאפשר לעצמה: אם זה במתנות וחוגים או בטיול קצר או זמן אישי לכל ילד שאני פשוט משקיעה בהם בכל הכוח והאנרגיה, גם את עצמי וגם כספית. נופש משפחתי פעמיים בשנה עם כל הילדים, ברמה גבוהה.
"האמת, אני עדיין מחפשת את המתכון הנכון לנו, לפעמים אני מהרהרת, אולי היה שווה פשוט ללמוד מקצוע רגיל, עם משכורת ממוצעת ובלי כל האחריות שרובצת עלי? אבל אני מניח לזה, נותנת לזמן לעשות את שלו…"
"ההפרדה לא באמת קיימת, המשפחה איתי בכל רגע"
חני, אמא לחמישה ומנהלת צוות תוכנה, מתגוררת ברחוב בו נמצא המשרד שלה, וזו הברכה הפרטית שלה: "כמעט תמיד אני משאירה את הבית בבוקר בידיעה שאוכל לחזור מתי שצריך, אם ילד צריך לקחת תרופה, עזרה עם שיעורי בית, או שיש אירוע בבית הספר. אני לא מפספסת הרבה בזכות המרחק הקצר. בעלי מאוד שותף, הוא מוציא ומחזיר חלק מהילדים, אבל למרות הקרבה ואפילו בלי שום קשר, אני לא מוותרת שלכל ילד יהיה תפקיד בבית ומשימה קבועה בה הוא מושיט יד."
היא מתארת סגנון חיים משולב: "לילדים יש פינה דיי קבועה במשרד, הם באים לבקר, מציירים, עוזרים בארגון ימי כיף לצוות… חלק מהזמן שלנו כמשפחה נמצא על הציר הזה שבין עבודה לבית. כל ערב אני מקדישה לפחות שעה לשיחה עם כל הילדים, זה משהו שלא מוותרים עליו, גם אם הבית מבולגן והעייפות נותנת אותותיה. זה יכול להיות סביב שולחן המטבח בארוחת ערב, או אפילו כשאני על הספה, מקפלת כביסה או סתם רובצת למנוחתי והם כולם סביבי, משתפים, צוחקים, קצת רבים והרבה חווים את הביחד שלנו. בישולים אני מכינה שלוש פעמים בשבוע, שני, רביעי ושישי. נראה לי כמו רוב האימהות לא?" היא מחייכת. וצודקת.
"אני מכבסת לרוב בלילה. העזרה החיצונית היא מינימלית, הילדים כמו שאמרתי מאד שותפים, ובעיקר אנחנו לומדים לדעת שבית לא חייב להיות מושלם, אלא חי ומכיל."
אז איך הן עושות את זה? ביקשתי מכל אחת לפרט על שגרת התחזוקה הביתית, קבלתי שלוש דרכים אך אותו רצון להגיע לטופ:
שושי: "אני עובדת עם רשימות מדויקות. ביום שישי בבוקר, הפוקוס כולו על בישולים והשלמות לניקיון. מכבסת רק בערבים, תוך כדי שיחת טלפון עם חברה, כך את המכונה האחרונה שאני מכניסה לפני שאני מתארגנת שינה – אני תולה עם משב הרוח הראשון של הבוקר 🙂
פעם בשבוע מגיעה חמותי, שנותנת לילדים שעת סבתא ונותנת לי זמן לצאת קצת עם הבעל או לקניות, ובעלי, הוא השותף העיקרי לדרך, שמחזק אותי ותומך בי בכל הכוח וזה מה שבאמת מחזיק אותי עם מצב רוח מרומם ומאפשר לי לגלגל את השמחה הזו גם לילדים".
אביטל: "אני מלכת הרשימות והיומן. יש ימים שאני מתעוררת מוקדם במיוחד כדי להספיק להעמיד קדרה ולסדר בגדים לכולם. החיסכון בזמן הוא קריטי, כל עזרה מבחוץ מבורכת. בישולים מוקדם בבוקר או בלילה, קפיצה לסופר באפליקציה במקום להגיע בעצמי, וכל ילד לומד להיות אחראי, מעניק ושותף יותר. יש לנו יום קבוע של 'אמא אוספת', שיחה בדרך, זה זמן שאנחנו לא מוותרים עליו."
חני: "היתרון המרכזי הוא הגמישות: הילדים רואים אותי בדרך כלל באמצע היום, המשרד קרוב לבית, ואפשר בקלות להסתכל בעיניים ולדעת מה קורה בבית. הבישולים הם משותפים, הגדול חותך סלט, הקטנה מסדרת שולחן. אנחנו מקפידים לצאת יחד לאירועים קהילתיים, מפגשים משפחתיים קטנים פעם בחודש – סבתא, האחיות שלי והגיסות יחד עם הילדים, וגם סתם לטיול קטן בשכונה."
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
