שלושה דברים שאני אומרת לעצמי בדרך לראיון העבודה הנוכחי.
אותם שלושה דברים שאני אומרת בדרך לכל ראיון שאני עוברת בשנה האחרונה.
"תרגעי, תרגעי תרגעי".
אני מונה עם האצבעות, כמו שאני עושה לילדים.
קשה להרים אצבעות תוך כדי צעידה בשביל סלול בין עצים.
מי מזמין מזכירה לראיון באמצע חורש?
אני מתקדמת על השביל, שלהי דקייטא נשארים מאחורי, מזיעים ונוטפים. עם כל פסיעה מזג האוויר נעשה נעים, ירוק ונקי.
האוויר שחודר לריאותי מוצא חן בעיניהם, הוא צלול ומלא חמצן ויש לו ריח טהור.
משהו מרגיש לי לא מוכר, ואני דווקא מכירה את החורש המצוי בישראל.
השביל סלול מידי, ומרוצף באבנים קטנטנות. נוח ללכת עליו גם עם נעלי העקב (הקטן מאוד) שהתאמצתי לנעול לצורך הראיון. לא לקחתי בחשבון את המיקום שמצריך נעלי הליכה.
בין העצים צומחים פרחים סגולים קטנטנים ויוצרים מרבד ירוק סגול שנע עם הרוח הקלילה. הגזעים העבים יוצרים ביניים איים חומים בגוונים מתחלפים.
עלה אחד נוחת לי על הכתף ומשם ממשיך לעופף ברוח, אני תוהה למה הוא נפל כשהוא עדיין ירוק ורענן.
בבת אחת אני עוצרת. השביל מסתיים.
מולי, ניצבת קוביה. כלומר כך היא נראיית.
קוביית זכוכית אטומה באמצע היער.
המשרד. כנראה.
קוביית הזכוכית תקועה באמצע החורש בדיוק כמו שקדי המרק על צלחת הפתיתים של בני בכורי.
אין קשר.
אני מסתובבת סביבו ומחפשת דלת.
אין דלת, אבל חלק מקיר הזכוכית מחליק הצידה לפתע ואני נרתעת לאחור. הדופק שלי, שנרגע בהשפעת העצים והרוח מזנק בחזרה.
אני נכנסת פנימה ונעצרת שוב.
העיניים שלי צמודות לקיר שממולי. הוא אמור להיות מזכוכית אטומה לחלוטין. לפחות ככה הוא נראה מבחוץ.
מבפנים, הוא שקוף לחלוטין. כמעט לא קיים. אני עומדת במשרד עשוי זכוכית מכל צדדיו, כולל התקרה והרצפה, ובעצם אני בתוך היער, בלי להיות בתוכו.
אפילו הריח בתוך הקוביה הוא לחלוטין ריח של חורש טבעי. אדמה, צמחיה, פרחים. וקולות צפצופים ואוושת עלים ממלאת את המשרד.
"שלום" הקול האנושי מבלבל אותי ואני מסתובבת ימינה.
על רקע של עוד קיר שקוף, שמאחוריו הטבע פורח, יושבת אישה מבוגרת. כמה מבוגרת? הרבה.
הישיבה הזקופה שלה גורמת לי ליישר את הגב. הקול שלה נמרץ ומלא חיים. היא נעמדת עכשיו ומצביעה על הכיסא שלפניה. כיסא משרדי שנראה נוח במיוחד.
הוא נוח.
שתינו יושבות עכשיו ואני מנסה למקד את עצמי בראיון ולא בנוף שמאחוריה.
"רק אנחנו פה?" השאלה הספונטנית בורחת לי מהשפתיים ומעלה סומק על לחיי. אני רגילה לצוות מראיין עייף ומותש.
היא מחייכת, והחיוך שלה עולה מהפה לעיניים ומתפשט על כל הפנים. מדביק אותי.
"שתינו פה, ואני שמחה מאוד להכיר אותך" העיניים שלה ירוקות בהירות מאוד, ואני מרגישה שהיא מכירה אותי באמת, בלי שדיברנו. וגם שמחה.
לרגע אני חשה חשופה.
"לא לגמרי הצלחתי להבין מהשיחה המקדימה מה מהות התפקיד" אני מנסה להוביל את השיחה, בניגוד לכל כללי אנשי המקצוע על איך מתנהלים בראיון.
הרוח בחוץ מתחזקת קצת, והענפים זזים מאחוריה בקצב מהיר יותר. כאילו הם רוקדים , והגענו לפזמון.
"את חדת עין ואוזן" היא מחמיאה לי ואיכשהו שוב היא מובילה. "אנחנו, במשרד השליחים, רוצים לבחון קודם את המועמדת לתפקיד לפני פירוט".
לרגע אני מרגישה את קמטוטי המצח שלי מעמיקים.
"ומה הדרישות שלכם? ולמה אתם פה באמצע שום מקום, ובכלל מה זה משרד השליחים?" אני מנסה לומר לעצמי בלב שוב "תרגעי", אבל הפה שלי מדבר מהר יותר מהמוח. כרגיל.
היא מחייכת שוב.
"חוסן נפשי" היא פורשת יד ומכילה לרגע את היער בתוכה "ושלווה.".
אני תוהה לרגע מה הכוונה.
"אלו הדרישות שלנו, יקירתי".
מעולם לא קראו לי יקירתי.
שוב העיניים שלה עלי. "ויש לך מהן, אני רואה".
היא רואה. מעניין שחוץ ממנה אף אחד לא ממש רואה. בטח לא הילדים שלי ואפילו לא בעלי, שמתאמץ. מאוד.
מסתבר שכל מה שעלי לעשות, במשרד המאוד קורץ הזה, הוא להתקשר לאנשים ולהעביר הודעות.
"הודעות? ממי?" אני תוהה ומצפה לשמוע על הודעות שמימיות או מיסטיות.
המראיינת קמה ומפנה אלי את הגב, היא לובשת שמלה ירוקה בהירה, ופשוט מתמזגת ביער.
"הודעות פשוטות" היא מפתיעה אותי. "מחברות ביטוח, מקופת חולים, מוועדות קבלה שונות, מחנויות" שוב הידיים שלה נפרשות לצדדים, עדיין עם הגב אלי. כאילו היא מחבקת את היער.
"סתם הודעות?" קוראים לזה מזכירות. נראה לי.
באוויר אני מזהה ריח של מים זורמים, ונדמה לי שיש גם הד של מפל באוויר. אני נעמדת גם, כחלק מהראיון הלא ראיוני הזה, ומסתובבת בחדר. הקיר מאחורי מגלה לי שצדקתי.
"לא סתם הודעות" היא חוזרת לשולחן כשאני מהופנטת למפל קטן וסוער שמפזר סביבו רסיסי מים צלולים, שאני ממש יכולה להרגיש על העור, למרות שאני בתוך קובית זכוכית.
רחש של דפים מפר את צלילי הטבע.
חוזה.
הסכום לשעה מפתיע אותי, הוא גבוה באופן חריג למזכירות, ואני חושדת שוב.
"אלו לא הודעות פליליות או משהו, נכון?" אני מבררת בלי להרים עיניים מהדף.
היא צוחקת, ולצחוק שלה יש מנגינה של רוח נושבת.
"הודעות פשוטות" היא מבטיחה לי.
ואני חותמת.
שלוש שעות מתחילת העבודה אני מבינה את הנושא של החוסן הנפשי.
ההודעות שאני מעבירה הם כולן גרועות.
לגברת אחת מבוגרת מאוד לא אישרו פיזיותרפיה בקופה מעבר לסל הבסיסי, למרות שהיא בקושי דורכת על הרגל.
"איך אני אמורה לצאת מהבית כשאני לא מצליחה לרדת מדרגות?" היא בכתה, ואני בכיתי איתה. כי הסכמתי איתה שהכי מגיע לה בעולם לקבל עוד קצת פיזיותרפיה, ולראות פרחים ושמש ואולי גם בני אדם. ואפילו חתול אחד או שניים.
"את חייבת לעשות משהו" היא דמעה לי בטלפון. ואני דמעתי איתה בשקט.
"תאמיני לי בבקשה שאין לי מה לעשות" התחננתי, והיא לא האמינה.
כשסגרתי את הטלפון, הלכתי לעמוד מול המפל. להריח את הטבע ולנסות להרגע.
"הם כועסים עלי אישית" סיפרתי ליונתן בעלי בין שיחה לשיחה, כאילו אני קשורה למשהו. אני רק מעבירה הודעות".
יונתן המהם והלך לחמם אורז במיקרוגל לצאן הקדושים הרעב שלנו.
האישה המבוגרת הייתה עדינה מאוד ורק בכתה.
בשעות הבאות קיבלתי צעקות נרגזות ואפילו איומים.
"את חושבת שאפשר לומר לא ושזה יעבור בשקט? בשביל מה שילמתי ביטוח כל החיים!" אלו היו האיומים העדינים.
שלושה ימים שרדתי בלי להתקשר למנהלת שלי.
בבוקר של היום הרביעי, התבקשתי לבשר לאישה צעירה, בגילי, שחברת האשראי עומדת לתבוע אותה אם לא תסדיר את החוב עוד השבוע.
סידרתי את אוזניות הרמקול על ראשי ומיששתי את העכבר, מסרבת ללחוץ על המספר ולחייג.
התרוממתי בבת אחת, הכיסא עף אחורה ונתקע בקיר הזכוכית בקול חבטה. תלשתי את האוזניות מראשי.
למנהלת התקשרתי מהפלאפון הפרטי שלי.
"אני לא מסוגלת" מבחינתי מסרתי את התפטרותי זה עתה. "אני הולכת הביתה".
"קשה לך?" הקול שלה נשאר רגוע וטבעי.
"מתסכל" נצמדתי לקיר עם המפל, ונשמתי את רסיסי המים לתוכי.
יכולתי לראות אותה מהנהנת.
"אני בדרך למשרד" המילים הפתיעו אותי. היא לא גילתה לי שהיא באה לדגום את עבודתי.
"רק כדי לבדוק מה שלומך" היא טרחה להבטיח לי.
ניתקתי וחיכיתי לה.
לא הייתי צריכה לחכות הרבה.
היא כאן, אני רואה אותה מתקרבת בשביל, לבושה בשמלה סגלגלה ארוכה וגולשת.
שתינו יושבות על כורסאות מול המפל. השולחן עם המחשב וההודעות המאיימות מאחורינו. בלתי נראה.
"מה הכי נורא מהכל?" היא שואלת. יש לי רשימה.
"חוסר צדק נוראי!" הקול שלי לא משדר שלווה וסבלנות, אלא תסכול ועייפות. "אנחנו בעולם נוראי, הכל לא והכל חסום".
היא מקשיבה בלי לומר מולה. ואני ממשיכה את הרשימה.
"כועסים עלי כאילו אני האשמה. לא מספיק שאני מזדהה איתם? מה יש לכעוס עלי, מה אני ביקשתי שיסרבו להם?" פתאום עולה בי טעם חמוץ נוראי.
היא קמה וחוזרת עם כוס מים צלולים. אולי גם היא הרגישה את החמיצות החריפה הזו.
אני שותה בעצימת עיניים ונושמת עמוק.
"והכי גרוע" הלב שלי דופק, ואני יודעת שהמילים הבאות הכי קשות לי "הוא שאין לי מה לעשות!!".
החדר משתתק. לא רק אני, גם האוויר מפסיק לזוז, ורחש המים הניתזים דומם פתאום.
"יש לי סיפור" היא לוחשת לתוך השקט. "סיפור שקיבלתי רשות לספר לך".
חולפת בי רבע שאלה ממי היא קיבלה אישור, אבל אני דוחקת אותה. אולי בסיפור תהיה תשובה.
"גברת אחת, נקרא לה חוגלה כשם בדוי, את לא מכירה אף חוגלה, נכון?". אני לא מכירה.
מסתבר שגברת חוגלה, היא אדם חסר אחריות בסיסית. לפי התאור של המנהלת.
"אין לה חצאית בצבע חום נוטה לאדמה, אבל לא ממש אדמה" היא המחישה בתנועות ידיים נרחבות. "בכל הארון שלה אין כזו חצאית. ויש לה יותר מארון אחד". לרגע אני מתרגזת, ואז נזכרת שאנחנו בסיפור.
"ובכן, חצאית בגוון המדוייק הזה, מתאימה בול לחולצה שהיא ראתה אתמול בחלון ראווה. והבוקר היא בדקה שוב שהחולצה עדיין שם. ולא, היא לא חלפה ליד החלון במקרה בדרכה לעבודה, מהסיבה הפשוטה שהיא לא רוצה לעבוד".
"אולי היא לא יכולה?" אני ממהרת לדון אותה לכף זכות.
"אולי" המנהלת מסכימה איתי. "בהחלט יכול להיות. אם כי בזמן שרוב הנשים עובדות, היא מבלה בקניות. כל יום סוג אחר של קניות. ולפעמים היא משלבת."
עכשיו אני מתרגזת לגמרי.
"היא קנתה את החולצה והחצאית?" אני חייבת לברר.
"החולצה עוד עברה" המנהלת מהנהנת, "אבל החצאית עלתה פי כמה מהחולצה. מה לעשות שאת הגוון המדוייק הזה ייצרו במיוחד עבורה בצביעה אישית של הבד?".
אני תוהה אם לא היו גוונים נוספים מתאימים לחולצה, ומליוני גווני החום שביער הפרוש מולי מסכימים איתי.
"חברת האשראי לא אישרה את העיסקה" נאנחה המנהלת ונשענה לאחור. "ועכשיו, הם גם דורשים שהיא תחזיר את החובות שהיא צברה בעשרת כרטיסי האשראי שלה".
הראש שלי מרחף בין גברת חוגלה מהסיפור לגברת שאני אמורה להתקשר אליה.
"זה הסיפור של השיחה הבאה שלי?" אני רוצה לקבל תשובה חד משמעית.
אני לא מקבלת.
"זה יכול להיות". המנהלת נעמדת עכשיו ושתינו בוהות בזרם המים שחזר להשפיע על המשרד. "ויכול גם להיות סיפור אחר. תזכרי שאת שומעת צד אחד".
אני משחקת עם הכפתורים בחולצה שלי. לפחות היא לא עלתה כל כך הרבה. ואני גם עובדת.
מנסה לעכל את משמעות הסיפור על חוגלה.
"הסיפור הזה עוזר לחוסר הצדק" התזזיתיות שלי לא מאפשרת לי להישאר במקום אחד ואני מסתובבת לאורך הקירות.
"איפה הוא לא עוזר?" יש לה עוד מלאי סיפורים, ומלאי סבלנות. מעניין למה היא צריכה אותי כאן.
אולי אני צריכה אותה.
המחשבה החדשה הזו מבלבלת אותי.
"הם מאשימים אותי" אני מסבירה לה ולעצמי "וכועסים עלי כל הזמן". בלי שיש לי קשר לנושא.
"ולפני שתספרי לי עוד סיפור" אני מרימה את כף היד שלי קדימה, למרות שהמנהלת איפשהו מאחורי "תני לי לחשוב רגע לבד".
היא שותקת. והמחשבות שלי חוזרות לאתמול בערב.
רק רצינו להכנס לחניה. יונתן נהג ואני הבטחתי לביביסיטר שהייתה חייבת לצאת שעוד רגע אנחנו בבית.
אנחנו לא.
רכב כחול כהה גדול חסם את הכניסה לחניה.
במושב ליד הנהג ישב ילדון טרום ברמצווה, והנהג? איננו.
"תצפור!" שלחתי יד בעצמי לצופר ויונתן עצר אותי.
"גם הילדים שלנו יתעוררו….". צודקת.
"אולי תרדי הביתה ואני אחכה?" היה היגיון בדבריו, אבל אני רציתי שהנהג שחסם אותנו יבין מה הוא עשה, ומיונתן הוא לא יבין.
"אחכה איתך עוד רגע" קמצתי אגרופים מאחורי הגב. יונתן מקמט את המצח בחוזקה כשאני מתעצבנת ללא תוחלת.
חיכינו רגע, ועוד כמה רגעים.
הביביסיטר התקשרה שוב ואני ירדתי הביתה, יונתן הגיע כמה דקות אחרי וסירב לומר לי אילו מילים נחרצות הוא העביר לנהג.
עכשיו, מול החורש הפורח האינסופי, אני תוהה אם גם לנהג היה צד שני.
"ובעצם" אני מסכמת למנהלת את השורה התחתונה בלי לספר את הסיפור כולו, כי פשוט יש לי הרגשה מוזרה שהיא מכירה אותו. "בעצם גם אני כועסת הרבה על השליחים בחיים שלי".
אפילו על מכונת הכביסה ש"בוחרת" לצבוע כביסה לבנה בגוון אפרפר, או על מרק שגולש על כיריים שהרגע סיימתי להבריק.
ובוודאי על אנשים שעמדו בדרכי.
"אבל לפעמים הם באמת טעו! כמו חוגלה!" כשאני מסתובבת למנהלת היא לא שם.
ואני הולכת להתקשר לדמות שהיא אולי חוגלה.
"את רצינית?" אני שומעת מצוקה בקול שלה. "עוד השבוע את כל החובות? איך אני אמורה לעשות את זה?".
אין לי פתרונות.
היא לא כועסת עלי באופן ישיר, אבל בהחלט מפנה אלי חיצי ביקורת.
"למה לא הודעת לי לפני חודש? הייתי מנסה להערך!". היא נשמעת כבודה מכדי להיות חוגלה, ואני תוהה במה היא עובדת.
"את צודקת, גבירתי" אני דולה את המילים בפינצטה. "באמת היה מוטב שהיו מיידעים אותך מראש. כרגע זאת ההודעה שהשאירו לי להעביר לך. תוכלי ליצור קשר עם הגורמים הרלוונטים במספרי הבאים".
היא רושמת את המספרים, והאנחה שלה כואבת לי בגרון. לפחות לא בלב.
גם שליחה צריך ללמוד להיות.
בחודש הבא אני לומדת.
המנהלת מפתיעה אותי עם ארוחת בוקר חגיגית ביום האחרון של החודש.
"את עושה עבודה נדירה" ההגדרה שלה משעשעת אותי.
"נדירה?" היא שותקת ומסדרת צלוחיות קטנטנות עם גבינות בטעמים שונים.
"את העבודה האמיתית אני לא עושה פה" אני מגלה לה פתאום. ושוב מרגישה שהיא יודעת.
אני לא מספרת על שאלות חדשות שאני מתחילה להפנות לבנות שלי.
כמו "מה גרם לך לעשות דווקא עכשיו עוגיות?" או "קרה משהו לפני שיצאת מהבית לחברה?".
וגם לא על ענווה חדשה שנקניית ביסורים של ממש. "הבקשה שלך גדולה עלי" אני מסרבת לקבל ארבעה אחיינים תוססים לשבת. "אני מאוד מאוד מצטערת".
מצטערת, ולא מנסה לפתור בעיות על ידי יצירת בעיות חדשות.
"תודה ששאלת אותי" מופתע יונתן כשהוא מגלה שלא אמרתי מיד "ברור שתבואו".
ואני שולחת אותו בלב להגיד תודה למנהלת ולשיחות הטלפון.
"הבנתי" אני טועמת מגבינה קשה אחת שחתוכה דק דק, ובפה מתפשט לי טעם מלוח עדין מושלם. "או לפחות התחלתי להבין" אני מוסיפה גם ירקות חתוכים באלגנטיות לצלחת.
המנהלת שותקת ומקשיבה.
"הבנתי כמה אנרגיה ביזבזתי כדי לכעוס על השליחים" אני מסכמת ומוזגת קפה רותח לשתינו.
"ועל מי את כועסת עכשיו?" היא שואלת והקול שלה מחייך.
"במקום לכעוס, אני מבקשת. לפחות לפעמים". צריך לדייק. אני עדיין כועסת הרבה, ובכל זאת פחות ממה שכעסתי לפני חודש.
"ועל הדרך" הקפה חם ומדוייק, והניחוח שלו מתערב בניחוח החורש ששולט בחדר. "הבנתי שאני בוחרת איזו שליחה להיות לאחרים בחיים שלי".
היא טועמת גם את הקפה.
"גם אם את ההודעה אני לא יכולה לשנות, אני יכולה לבחור איך למסור אותה".
ואני בוחרת.
לפניות ולתגובות לכותבת: [email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
