סיפור לחול המועד: אני זה הנער | שרי גולד

דרושים: דרוש בחור ישיבה מתמיד, שטייגעניסט וירא שמיים. מידות טובות חובה.

דרישות התפקיד: הב—

"מחפש חברותא?" אלי מגיח מאי שם, מצליח כמו תמיד לפענח בשניות את הכתב העקום שלו.

"הלוואי על אמא'שלי"  שמואל מוריד רגל מהספסל, משחק עם הקבלה, מורח את הדיו הירוק של העט שלו.

"חונך, אולי? אוביקט תמים לפרחח אותו?"

"הצחקת." הוא מנסה לגחך.

"לא ממש." אלי צונח לידו על הספסל. "למרות שזה מה שניסיתי. מה אתה רוצה מהבחורצ'יק ?"

"אתה לא צוחק עלי, כן?"

"אף פעם לא, אחי. מבטיח." הוא שולף מהשקית שלו בקבוק בירה, וקוקה קולה בשביל פותחן. "חוץ מהפעמים שבהם שאני לא מצליח להתאפק." הוא קורץ.

"הפעם תהיה חייב להתגבר, חבר." שמואל מזהיר, שומר חזק על עיניו שלא יחזירו קריצה.

"תבין, אני צריך פשוט איזה ממלא מקום." הוא אומר לאט. עיניו הירוקות מתמקדות בפקק האדום שמתחכך בזה הזהב, מעיף אותו למעלה.

"אני צריך מישהו שיעשה נחת לאמא שלי. יכנס הביתה כמו ישיבע בוחער אמתי,  עם ציונים טובים, דרך ארץ. חולצה לבנה.  בחור שמצויד במחברת חידושים, אחד שיודע לומר ווארטים עמוקים בשולחן שבת. אתה מבין, אחד נורמלי. למה נמאס לי לאכזב את אמא שלי, נמאס לי לראות אותה כל היום יושבת ואומרת עלי תהילים. למה מה היא אשמה שאני לא מסתדר בשום מקום. וכל מה שאנ—"

חיוכון קטן מציץ בקצה השפתיים של אלי, קוטע את שמואל מנאומו.

"אתה!! אתה לא תצחק עלי אלי. בנת??"

"לא עליך, ילד. לא עליך." הוא מצהיר, מנער את הקולה. "רק ניסיתי לדמיין את לווינגר הכתום משיעור ג' נכנס אלינו הביתה, מכונס בתוך החליפה שלו. וזה פשוט היה מצחיק. מבין?"

הוא מחזיק את הבירה הפתוחה בין רגליו, פותח אחת נוספת.

"הרעיון שלך פנטסטי, שמואל." הוא אומר, מגיש לו בקבוק ירוק. "אבל הוא פשוט לא מציאותי."

"לא מציאותי." שמואל מהדהד אותו בחושך. דוחס אל תוכו חצי בקבוק.  "חבל."

"מאוד."

הם שותים. שותקים. ריח של בירה מתפזר סביבם, נושף באויר הקר. מר.

…

נעליים אפורות נשרכות בעייפות במדרגות, מעלות את שמואל לקומה שלישית. דלת שמאלית. הוא מגיע, מזיז שטיח עם הרגל, מחפש מפתח. לא מוצא.

הוא נושף, מתכופף. מרים את השטיח, מנער. אין סימן למפתח כתום, למחזיק חמוד של בית עם גג אדום.

שמואל מתרומם, מעיף אחורה  את הכובע מהמצח, ממצמץ מול הדלת שלהם, מצטנף בקפוצ'ון. שלוש ורבע בלילה, ואין לו מפתח. תמיד ידע שהוא מוכשר.

הוא בוהה בפלדלת, בשלט העץ שהכין אי שם לפני יובלות בחוג נגרות. ב ל ו וך' קצת עקומה. עיניו ממשיכות לנדוד מטה לידית, ובאקט של יאוש הוא שולח יד ולוחץ עליה. הדלת נפתחת.

"הי!"

אור עמום נשפך עליו, ושקט. שמואל משחרר חיוך גדול. נכנס פנימה, סוגר אחריו את הדלת באיטיות. כולם ישנים וזה מציון, הוא מת מעייפות ואין לו כח לאנשים. לאנחות שלהם.

"שמואל?"

אופס.

"שמואל?"

"כן?" אין לו כח. אין לו כח להיות עכשיו בן אדם. אין לו כח להיות עכשיו בן.

"מה שלומך, בן?" אמא מסתכלת עליו בעיניים רכות. הגירסא דינקותא שלו קופצת, שולחת פסוק לקדמת מוחו. 'ועיני לאה רכות.' ובלי להיות תלמיד חכם הוא זוכר מצוין מה מבאר רש"י על הפסוק הזה.

"אתה בטוח עייף מאוד שמואל, ארוחת ערב אכלת היום?"

"אהם… לא ממש." בירה ושני חפיסות סיגריה מסתבר לא נכללות בהגדרה.

"אז אתה כנראה רעב מאוד, חביתה עם המון המון בצל אתה אוהב, כן?" אמא פותחת את המקרר, מוציאה שני ביצים, בצל גדול. "טבעות דקות דקות ושרופות חזק, נכון?"

"תודה אמא. אבל אני שונא בצל, ואני בכלל לא רעב עכשיו."

"אה… אמם… אז אתה לא רוצה שאני אכין לך חביתה?"

"נראה לי אין צורך, אני פשוט קורס מעייפות. לא בקטע לאכול עכשיו."

"טוב אז… לילה טוב." הקול של אמא נרעד, השפתיים גם. היא שלחה חיוך גדול, מנסה לחפות. את הדמעות היא אפילו לא ניסתה. הן היו גדולות מידי, מהירות מאוד. לא שקופות בכלל.

"לילה טוב." הוא פלט בתבוסה, דחף את  עצמו המלוכלך למיטה.

הוא שונא דברים שגורמים לאנשים לבכות. הוא כבר אמר קודם.

…

קיטבג ענק צונח על הרצפה, שק שינה מתגלגל לידו. שמואל מעיף אותה עם הספורט הבוצי, מתקדם למרפסת הסגורה.

אלי, נח וכל החברה הבטיחו שמכל הטיול, הלינה בשטח הפתוח היא הכי אטרקטיבית. הוא הסכים איתם. אבל אחרי שלושה לילות, מיטת ההי רייזר שלו מככבת בכל חלומותיו. הוא נכנס לחדר, מדליק מזגן על שש עשרה, וביחד עם זמזומו המונוטוני מתעוררת לה מאי שם מנגינה עמומה.

'אל הנער הזה התפללתי'

שמואל מחייך. כבר שנים שלא שמע את יואלי וויין. כרטיסי הזיכרון בנגן התמלאו לו בקצב. שינו קצב.

'ויתן השם לי את שאלתי'

המנגינה השתתקה, התעוררה מחדש כעבור רגע. פסקה, ושוב החלה לזמזמם, ושוב. מפיסת נוסטלגיה חביבה היא הפכה לפזמון מטריד ומעצבן.

עם המגבת וחולצה להחלפה על הכתף הוא פנה לחפש את הנודניק, להראות לו מה זה.

'את שאלתי, אשר שאלתי מעימו'

המנגינה גוועת. אבל הוא כבר תפס ת'כיוון. שלושה צעדים גדולים והוא בכורסא, שולה בניצחון את הפלאפון של אמא מבין קפלי המשענת.

מוזר. חשב שזה הנייד של לאה'לה. אמא אוהבת נעימות קלאסיות כצלצול.

'אל הנער הזה התפללתי'  הפלאפון מרקד בין אצבעותיו.

שמואל. מתקשר אליך.

ככה מופיע על הצג. וזה המספר שלו, לא של דוד שמואל מחיפה.

יואלי ווין מתחזן לו בידיים, והוא בוהה במכשיר. ובוהה. שמואל. מתקשר אליך. שמואל. מתקשר אליך.

הבן אדם שכח שאם הפלאפון מצלצל, סימן שמשהו מתקשר. הבן אדם עוד לא עשה את החיבור במוח כדי להבין שאם המספר שלו עצמו מופיע על הצג, מסתבר שהפלאפון שלו לא עליו.

הבן אדם רק עמד ליד הכורסא של אמא. התהילים  מונחים על המשענת הימנית והפלאפון שלה בין שני ידיו.

קולו המרטיט של יואלי התמזג עם זה של שמואל, ושניהם שרו ברגש.

וככה מצאה אותו אמא.

"זאת משאלה, אמא?" הוא שאל, כשפתח פתאום עיניים וגילה אותה עומדת לידו.

"זאת מציאות, שמואל. אליך ועליך התפללתי. איך שאתה, אתה אתה. הכי טוב שאתה יכול להיות באותו הרגע."

הכי טוב. גם כשהושבה האבדה ושיומי טא'צ החליף ידיים. גם כשחפיסת סיגריות נשלפה מכיס חולצה תכלת. וגם כשהוא ישב עם אמא  במטבח, אוכל חביתה ענקית עם מלא טבעות בצל דקיקות ושרופות חזק, מספר לה על הטיול הארוך שלהם, ועל ההוא מישיבת 'אור ישראל' שהתקשר אליו שוב אתמול. הוא לא ענה לו, אבל אולי מחר יחזור אליו. אולי יש לו כן סיכוי.

ככה. הוא איך שהוא. מנסה להיות הכי טוב. ברגע הזה.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

היי את שם, כן כן, זו שמחכה, מוקדש לך!/ אסתי פ. סיפור בהמשכים לכבוד חנוכה: ילדי הסירות – פרק ה'/ רחלי פאהן סיפור לחול המועד: שגיאות הוא יבין | אורית אברהם סיפור לחול המועד: רפא נא לו, רפא נא לי | אושרית כהן נשמות של משיח | שירי זיני