ר"ח חשוון, והרוח הקרירה שנכנסת מהחלון מעל הכיור החלבי מתאימה לה. ריח של אדמה רטובה מתפשט במטבח ומיכל מחייכת לעצמה. היא חובבת חורף. וחורף בבית החדש במושב יהיה מיוחד.
המוח המאורגן שלה, עובר על רשימת בגדי החורף משנה שעברה, בזמן שהידיים שלה, מקפלות ביעילות מכנסי פיג'מה קטנטנות וקצת פחות קטנטנות. הבעלים של המכנסיים תכף יקומו, וירצו לשתות-לאכול-לצייר-לרכב-על-בימבה-חביתה-תעשי לי קוקו חדש, וכל זה בשש בבוקר. והיא רוצה עוד להספיק לצאת לפינה "שלה" בחצר.
ערמות הכביסה מקופלות יפה ומדויק על השולחן, מחכות להיכנס לארון, והיא מכינה לה קפה של בוקר, לוקחת את הסידור ויוצאת לחצר האחורית.
הפינה שהם מצאו פה, היא כל מה שדמיינה מגיל עשר. בית מושבי, קצת עתיק ונוסטלגי, מצד אחד חצר בינונית, חלקה מצופה בטון, וחלק ממנה דשא שיצטרך יחס, מעבר לגדר בתים נוספים, בנויים על שיפוע עדין של גבעה. והרבה אויר נקי.
החצר האחורית היא עדיין בלגן שטרם סודר. גם תורה יגיע, בסופו של דבר, וכמו שהיא מכירה את עצמה, לא עוד הרבה זמן. ודווקא בחצר הזו, העדיין מבולגנת ומיועדת להישאר אזור "מחסני", דווקא שם היא מצאה לה פינה.
היא מגיעה לפינה שלה. פיסת אדמה חשופה, כיסא נדנדה עתיק מקולף, גדר ברזל , ומעבר לה – הוואדי הירוק. השמש מתחילה לעלות מעל הוואדי, וקולות הבוקר ממלאים את האוויר. היא נושמת עמוק ונותנת לריח הטרי של הבוקר למלא אותה.
מצד שמאל אליה, במורד, נפתחת דלת של בית מושבי נוסף. שכנתה העסוקה שכבר הכניסה לה עוגה-לפי-הספר כבר צועדת לכיוון היציאה מהמושב, לעבודה. מיכל חוזרת לסידור, תכף הקטנים יקומו. אולי מחר תצליח לצאת לכאן מוקדם יותר, לפני השכנה, רק היא והוואדי.
"את שומעת אמא" היא מתארת בטלפון לאמה העירונית מאוד "תארי לעצמך, אני יוצאת עם הילדים לגינה ומולינו על מורדות ההר רץ צבי, פשוט רץ לו ונעלם"
"ומה עשית?" חוקרת אמא שלה, מהקומה ה-15.
"רק עקבתי אחריו והראיתי ליונתן" היא מורידה טונים. פתאום יש לה טעם חמוץ בפה. אמא שלה לא מבינה. היא לא מבינה את הילדה האחראית שלה, שהלכה והתחתנה כל כך צעירה, ועכשיו היא ברחה למושב שקט עם בעל בחליפה שחורה.
מיכל מנסה לחזור לשיחה ניטרלית, על צבאים, על צבעים, על רוחות ועננים. וגם שם היא מחפשת את מה שלא נאמר.
בנימין חוזר הביתה כשהילדים כבר ישנים, ארוחה מבושלת מחכה לו, בצהריים הוא לא חוזר עד המושב.
היא מנגבת את הצלחות ששטפה רק עכשיו מארוחת הערב של הילדים, מניחה אותם בארון, הוא מוריד את הכובע והחליפה ובא למטבח. מניחה צלחת מרק סמיך לפניו. ריח של חורף ממלא את הבית.
"את עייפה?" הוא חוקר בעדינות, ומוחה טיפות קטנות של מרק מזקנקנו הטרי.
כן, היא עייפה, אם כי היא לא תודה בזה בקלות. "אני רק רוצה להעמיד עוד מכונה אחת" היא עונה.
היא מלקטת פירור חביתה מהשולחן. "אתה יודע, כשלמדתי, הייתי תלמידה מהסוג שכל ערב מכינה מערכת. כולל בקבוק מים במקרר, גם תחזקתי יומן והבאתי מחברת קשר, כי ככה צריך"
הוא מסיים את המרק, ושואל אותה "לקנות לך יומן?"
היא צוחקת ומוזגת לו עוד מנה. מה היא תרשום ביומן? לנקות את השולחן אחרי ארוחת ערב של הילדים. לפני שהבעל חוזר. רשימת טיפים לעקרת הבית המתחילה.
"זה רק בגלל שרחלי כזו שובבה" היא מתנצלת "היא בדקה היום עד איפה היא יכולה לצלוף חתיכות מלפפון". רחלי ישנה מזמן, אבל פתאום מיכל שומעת את הצחוק העליז שלה.
"ולאן היא הגיעה?" הוא מתעניין ברצינות ואחר כך מוסיף "זה לא אשמתה, את יודעת שהייתי הקלע הכי טוב בתיכון, היא מוכשרת גנטית".
היא שוב צוחקת, ושוטפת את הצלחת שלו.
כשהיא מגיעה סוף סוף למיטה, הכיור נקי, השולחן גם, והמכונה עובדת. היא מסמנת וי קטן ביומן הלא קיים.
אחרי חצות היא מתעוררת פתאום, רחלי בוכה ומחפשת מוצץ, לאן בדיוק היא קלעה אותו הלילה?
היא מדדה למטבח וחופרת בסלסלת המוצצים, כשרחלי נולדה, היא חשבה שיספיק מוצץ אחד. עוד אחד לרזרבה. היום יש לה חמשעשרה. הלוואי שליונתן היה מוצץ.
הוא מתעורר מהבכי של רחלי, ומיכל תוהה אם בכל זאת להפריד אותם לשני חדרים, ביחידה העירונית שגרו בה לא היה מקום, אבל עכשיו יש.
"תנה רוצה בקבוק" מסבירה לה רחלי הבכורה "תכיני לו". הנה, היא קיבלה מורה במתנה, עוד רגע גם תיתן לה ציונים הנערה. רחלי נרדמת. יונתן מקבל בקבוק ובוהה בה, מנומנם.
היא ערנית כבר, מוציאה את הכביסה לגיגית ויוצאת לחצר החשוכה לתלות.
אחרי שהכביסה תלויה, היא עוברת לחצר האחורית, לפינה שלה. אפילו שאחרי חצות.
הוואדי שחור לחלוטין. בבית משמאלה דולק אור באחד החדרים. היא מתכרבלת בקפוצ'ון הכתום המחריד והמחמם, ומנדנדת את עצמה קצת. עדיין לא חורף מלא, וכבר קר לה כל כך.
פתאום היא קופאת. מישהו בוכה, מיילל. מכיוון הבית השמאלי.
היא בוהה בחושך. מעבר לבית ההוא רק חושך שבולע עצים וסלעים. הבכי המוזר מתגבר, ופתאום בכי נוסף עונה לו.
היא קמה מהנדנדה. מתקרבת לגדר. ואחרי רגע המוח שלה נכנס לפעולה, והיא רצה הביתה.
מתכרבלת בפוך. בטח היא סתם דמיינה. למה שאנשים יבכו בשותפות ככה בלילה? הפוך לא מצליח לחמם אותה.
אולי הם עורכים שם תיקן חצות סודי לאנשי מעלה?
או אולי מתאספים שם אנשים חשודים לטקסים אפלים ליליים?
הדמיון שלה לא משהו במהלך היום בדרך כלל ובלילות רגילים היא נרדמת מהר, אבל הלילה…. תאים באזורים שהיא לא מכירה במוח שלה קמים לפעולה.
לפנות בוקר היא נרדמת, חולמת על דמויות מרחפות עטופות טלית ומתחתיה שק ואפר המקוננות על חורבן הבית. ביניהם מתערבות דמויות עם אינטרסים שונים לחלוטין, וכולן מבכות יחד בצליל מצמרר.
בכי אמיתי ורטוב מעיר אותה מאוחר מאוד, רחלי בוכה לידה, שני המוצצים תחובים בפיה, ותלתלי הזהב שלה דבוקים לפניה המנוזלים והרטובים. היא מתיישבת מהר.
"מה קרה רחלי?" הנערה מוציאה את אחד המוצצים. "את לא הבאת לי קוגל".
קוגל? מבט בשעון. שבע ורבע בבוקר! בנימין בטח כבר יצא לתפילה ומשם לכולל, היא תפגוש אותו רק בערב. היומן הדמיוני אבל מוחשי מאוד מאתמול מסמן לה איקס גדול.
"אמא תביאי לי קוגל, גם תנה רוצה" היא נוטלת לרחלי ידיים, וגם ליונתן. מכינה להם שוקו פושר, ומבטיחה לשבת להכין קוגל.
"היום רק יום רביעי רחלי, את יודעת?"
"אז היום נעשה קניות" מזכירה לה הגברת. בת ארבע כבת ארבעים. "יש לנו אורחים בשבת?" היא מבררת ומטביעה את הבסיקוויט בשוקו.
"לא יודעת עדיין" מיכל עוד לא שתתה קפה הבוקר, ושבת נראיית כרגע רחוקה מאוד. "עכשיו נלך לגן ואולי תהייה לי תשובה עשתחזרי".
זה מספיק לילדה, והיא רצה לחדר לבחור בעצמה בגד, מתוך האפשרויות שמיכל הניחה לה שם. עד לא מזמן הייתה מריבה בנושא כל בוקר, ומאז שהיא קיבלה אפשרות בחירה, המריבות עברו לנושאים אחרים.
כששניהם מסודרים בגן, היא חוזרת הביתה. כמעט מגיעה למחשב אוטומטית, ואז נזכרת שלא התפללה היום עדיין. האיקס האדום.
היא יוצאת לפינה שלה. בזהירות. הבית השכן כבר ריק מיושביו, שקט ורוגע. הוואדי מחכה לה כרגיל, אולי היא חלמה הכל בלילה?
כשהיא מנסה לסדר תמונות לאלבום חלק'ה של ילדון גי'נג'י שמחכה לאלבום שלו עוד השבוע, מצלצל הטלפון. היא מציצה בשעון, כבר אחרי אחת בצהריים! הספקים דלים משהו לבוקר של עבודה. היא עונה לבנימין, ותוך כדי מוציאה ירקות לשיש.
לבנימין יש המון סיפורים מהבוקר, כרגיל. על האוטובוס מהיישוב, והטיפוסים שעלו עליו מהיישובים הסמוכים. ואז הוא שואל בזהירות אם היא מרגישה טוב "כי פשוט ישנת הבוקר כל כך חזק"
"זה כי לא ישנתי טוב בלילה" היא מסבירה מהר. היא לא עצלנית!!
"אני לא מאשים, כן?, אם הייתי מאשים זה לא היה ברמז" הוא מזכיר לה את ההבטחה שלו מלפני החתונה.
היא חותכת את הקישוא לרצועות דקות ותוהה אם לספר לו על הבכי של השכנים או לוותר. אבל הוא כבר בסיפור הבא "נוכל להזמין את אמא שלי לשבת?" הוא שואל. והחתיכה האחרונה של הקישוא עפה מהקרש.
"את אמא שלך?" היא בודקת ששמעה נכון, ובולעת גוש קטן בגרון.
"אם זה קשה לך אז לא, פשוט אמרת כל הזמן שאין לנו מקום, ואני יודע שאת אוהבת לארח. עכשיו יש לנו מקום". היגיון בריא של גבר.
נכון. הכל נכון. היא אוהבת לארח. ויש להם מקום. והיא אמרה. כשיהיה להם מקום. אולי היא לא התכוונה למקום בבית.
"למה דווקא השבת?" היא שואלת וחותכת את הגזר לעיגולים במקום למקלות.
"לא דווקא" בנימין מודע טוב מאוד למתח שלה מול אמא שלו. "מתישהו נצטרך להזמין, את אבא שלי אירחנו לא מזמן, בדירה הקודמת עוד"
ההורים שלו גרושים כבר שנים, והטבעיות שבה הוא מצליח לתמרן בין שניהם, מדהימה אותה כל פעם מחדש. דיפלומט, בעלה.
"אבא שלך זורם, כמוך" היא אומרת. ולא ממשיכה – ואמא שלך כמוני…
אמא שלו תכנס לבית החדש. תוודא כמה הקירות ישנים, ואם האינסטלציה בכלל עובדת פה, בשכונה העתיקה הזו. ואם לא יכנס להם גשם כשיתחיל לרדת ברציפות.
"זה ממש יכול לקרות כל יום, אפילו השבת כבר" היא תזכיר לה.
מיכל יודעת, היא זאת שאומרת כל יום "משיב הרוח ומוריד הגשם", ולא חמותה, אבל חמותה בכל זאת תזכיר לה.
כי מישהו צריך לדאוג.
היא גם תצא לחצר ותגיד שלא שווה לתחזק דשא אמיתי, ויש היום דשאים שנראים מעולה, משקיעים פעם אחת וזהו. נכון שזה לא כמו דשא אמיתי, אבל בארץ היבשה והחמה שלנו….
איכשהו קר לה עכשיו בארץ החמה הזו.
"את רוצה שאבדוק לך מחירים? בטח חסום לך הגישה לחפש את הדברים האלה".
כן. היא מקווה שחסום לה. והיא לא רוצה גישה בכלל. לא לדשא ולא לחמותה.
"אז מה את אומרת?" בנימין מנסה לפענח את השתיקה שלה.
"סליחה" היא עונה, דמיינתי משהו, את זה היא לא אומרת בקול, משהו מוחשי. "אני יכולה לחשוב על זה עד הערב?"
"את יכולה גם עד מחר" בנימין נדיב, "אמא שלי תשמח להזמנה גם ביום חמישי".
אמא שלו לא תשמח בכלום.
היא שמה את עיגולי הגזר בסיר עם מים, אולי תבשל מהם גזר לשבת. חמותה אוהבת גזר מרוקאי מתובל חזק. היא לא מכירה מילה כזו. שמחה. רק דאגה ואחריות ומחשבות. לא שמחה ולא סיפוק.
והנה, גם היא כבר מתכננת איך לארח אותה בשבת.
לפנות בוקר של יום חמישי, היא מתעוררת מוקדם, כמו שהיא אוהבת וקצת קודם. תולה כביסה והולכת לפינה שלה, עדיין חושך. והיא עוד לא ענתה תשובה לבנימין וחמותה עוד לא הוזמנה.
למרות המקום שיש בבית.
היא מחממת את הידיים על כוס הקפה, ובוהה בוואדי החשוך ובבית המואר בצד שמאל. אור קטן.
ואז שוב, הקולות.
עכשיו הם עוטפים את הוואדי כולו. עשרות בוכים. היא מפילה את הכוס, ורצה הביתה. דלת המתכת של החצר נטרקת אחריה. בנימין יוצא מהחדר שלהם, מפוג'ם ומפוזר.
היא מתנשמת. והוא נבהל.
"יש אנשים שעושים תיקון חצות לפנות בוקר?"
היא מבררת, רועדת.
"אני לא חושב" הוא מסדר את הפאות הפרועות שלו ונוטל ידיים. "אבל אני עוד לא יודע הכל" הוא מדגיש את המילה אחרי שהוא מברך.
"אף אחד לא יודע הכל" היא ממלמלת וצונחת על הכיסא הפינתי שלו במטבח.
"מישהו עושה תיקון חצות בחודש חשוון?" היא מנסה שוב
"אולי צדיקים נסתרים" הוא עונה ומתיישב על השיש, בקפיצה, ומחכה.
"משהו מוזר אצל השכנים שלנו" היא מבשרת לו ביגון. "אולי כדאי שנעבור דירה"
"אני מתחיל לארוז" הוא אומר ומפהק בקול. "בעצם עוד לא גמרנו לפרק, זה חסכוני".
"תהייה רציני רגע" היא כמעט בוכה, והוא מתרצן. היא מתארת לו את ליל אמש, את הבכי בחצות. ואת הבכי עכשיו לפנות בוקר.
"כשאני יוצאת לשם ביום אין שום קולות לא נורמליים" היא מבטיחה לו.
הוא קופץ מהשיש. "בואי".
היא לא קמה מהכיסא. "אני לא יוצאת לשם, זה פחד מוות".
הוא הולך לארון הגדול בכניסה לבית. זה שבנוי בתוך הקיר ולא היה להם ברור מה תפקידו, ומוציא משם פנס ענק.
"עם זה", הוא מראה לה תוך כדי נפנוף מרשים בייצור השחור. "חבל שאני לא מחזיק פה אקדח".
היא צוחקת, רועדת עדיין, והולכת אחריו החוצה.
הם יוצאים לפינה שלה. חשוך לגמרי עדיין, וגם שקט והאוויר מריח כמו לילה רגוע.
"תזהר מהזכוכיות" היא נזכרת ולוחשת לו. מקווה שהקרוקסים שלו מספיק עבים. היא נשארת רחוקה מהגדר.
ואז זה מתחיל שוב.
יללה ארוכה ועצובה, וישר בכי קבוצתי נוסף.
בנימין מסתכל עליה, היא בוהה בו, כמעט מבועתת. השפם הקצר שלו רוטט.
הוא מפחד גם? היא לא מספיקה לתהות הרבה, כי הוא פורץ בצחוק גדול. כזה שהתאפק להחביא בדקה האחרונה. ולא הצליח.
"זה תנים". הוא מוחה דמעות צחוק מהולות בקורי שינה מעיניו, והאור של הפנס העוצמתי מטייל על הוואדי.
"זה תנים, ילדת עיר אחת. ככה נשמעים תנים בלילה, הם מתקשרים". הוא נשנק קלות "השכנים המסכנים שלנו בסדר, אם כי אין לנו הוכחה שהם צדיקים נסתרים"
היא מתקרבת לכיסא הנדנדה ומתיישבת עליו. נושמת את האוויר הקר ומנסה להרגיע את הדופק.
"אתה בטוח?" עכשיו גם היא בטוחה, הקולות בכלל לא אנושיים. "מעולם לא שמעתי תן" היא ממלמלת בקצת התנצלות.
הם חוזרים הביתה. הוא מכין לה קפה חדש. והיא מבטיחה להשתדל לא לשבור את הכוס. היא מתפללת בבית היום, ליתר ביטחון עדיין.
לפני 9, היא מתקשרת לבנימין.
"נזמין את אמא שלך " היא אומרת לו.
"באמת?" הוא שמח ומתפלא.
"כן" היא עונה לו. "החלטתי שהיא תן".
"תן?" הוא תוהה אם להיעלב.
"היא אומרת דברים, אמא שלך" אהה, בנימין מסכים בכל ליבו, אמא שלו אומרת דברים. הרבה דברים.
"ואני החלטתי שהם נשמעים רוחות רפאים, אתה מבין?" הוא מבין. היא יודעת שהוא מבין, אבל נותן לה להסביר.
"היא שואלת על הצנרת ועל הדשא, ומציעה לעזור לי ישר, לפתור את כל הבעיות שהיא מצאה".
היא מסבנת את הכוס, הקצף עוטף את הידיים שלה לחלוטין. והריח שלו מנקה לה את המחשבות.
"ואני ישר מבינה שהיא מאשימה אותי. מאשימה בזה שהגענו לפה, בזה שאתה לובש חליפה שחורה, בזה שיש לך זקן ושפם".
הוא מהמהם מתחת לשפם המדובר, והכוס מחליקה ומתנפצת לכיור מלא קצף. כוס שניה להיום.
"דווקא בזה אני אשם" הוא מזכיר לה "שברתי את מכונת הגילוח בטעות, בעצמי". לא רק היא שוברת דברים. נס.
היא לא מגלה שהתנפצה לה עוד כוס, וממשיכה "ופתאום הבנתי הבוקר, אחרי שנרגעתי מהתנים שלך,"
("הם לא שלי" הוא מוחה ברקע, "אין לי מקום אליהם")
"שבעצם אני החלטתי שהיא עושה תיקון חצות או שדים, אבל היא בכלל תן, ככה היא מתקשרת".
הוא שותק. לשם שינוי.
"זה נשמע מעליב?" היא מבררת בזהירות.
"זה נשמע מרגש" הוא מבטיח לה. "אז תתקשרי אליה?" הוא מנסה לסכם, תכף מתחיל ה"סדר".
"אל תגזים!". היא מחזירה לו. "תתקשר אתה. אולי אני צריכה עוד כמה תנים כדי להתקשר מעצמי".
היא מנקה את הכיור משברי הזכוכיות, מדמיינת את חמותה נכנסת ביום שישי שעתיים לפני שבת, ומגישה לה מתנה ארוזה יפה. תמיד היא מביאה מתנה. אולי הפעם היא תביא לה כוסות לקפה. שיהיה לה מה לשבור.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
