"א-מ-א" ציבי בת השבע מנגנת את המילה באיטיות מעצבנת "שכחתי להגיד לך, המורה אמרה שמחר זה היום האחרון להביא…"
מד הדלק שלי מהבהב במצוקה, קולי מסגיר זאת. "כנסי למיטה! מיד!"
"אבל אמא…" ציבי מנסה את מזלה בשנית.
"לא! אני לא רוצה לשמוע! למיטה! הרגע!" מיתר מתפקע בי סופית "כל לילה אותו סיפור, זהו, לישון!!!"
אני פונה למטבח להתחיל משמרת שלישית. הבית הפוך, הכלים המלוכלכים ממלאים את הכיור וגולשים לשיש, צריך להכין סט בגדים לכולם וארוחת צהרים למחר, רשימת המטלות עוד ארוכה…
הנה, עכשיו זה יגיע… כל ערב כשאני מחזירה לבית את השפיות, הידיים עובדות בקצב זריז והמצפון חובט בי ללא רחם. אני נצבת עלובה על דוכן הנאשמים, ורשימת ה"לא- בסדר" שלי עוברת בסך מול שופט פנימי דקדקן:
הניסיונות החוזרים של מירי לספר לי חוויות מסעירות מחיי החברה שלה, עד שהתייאשה. הנזיפות ביהודה שישב וקרא לתומו על הספה במקום לעזור, הצעקות על הקטנים ששיחקו במים בכיור הקטן והשפריצו לכל הכיוונים, שוב פעם שכחתי לתת טיפות ברזל לתינוק… כל אלו מתערבבים לעיסה מטרידה. מאשימה. אני מסבנת כלים במרץ, פורקת את תסכולי על צלחות וכוסות. המים זורמים ואיתם המחשבות. מה אפשר לעשות? אני כל כך רוצה, מתאמצת. כל פעם מבטיחה לעצמי מחדש שלא אכעס… שאקשיב… שאתייחס… שאחייך.. ש…
מנגבת ידיים. מתיישבת באנחה ליד השולחן. מזיזה הצדה את כל הבלאגן, אטפל בו אחר כך. עכשיו יותר דחוף לעשות סדר בחיים שלי.
מכינה ביד נוקשה טבלה מסודרת. העט חורק על הדף עמודות עם זוויות ישרות. עמודות לזמן איכות עם כל ילד. עמודת ברזל, עמודת התאפקות. הדף מתמלא בקצב, אך לבי מתרוקן. בוחנת את הטבלה המוכנה בעיניים מצומצמות- כמה פעמים הבטחתי לעצמה את כל אלו אך שוב נפלתי?! פתחתי דף חדש והוא נעכר?! רע לי. רע לי כל-כך.
"אמא", יד קטנה טופחת על גבי. ציבי. "הכנתי לך הפתעה" המכתב שהיא מושיטה לי מקושט בלבבות ופרחים.
'אמא יכרה, סליכה שלא אקשותי לך, ולא אלכתי לישון מאר, אני אואבת אותך, את אמא טוה'
המכתב מטשטש מול עיני. כמה אני מתאמצת. רוצה כל כך להיות ראויה להגדרה 'אמא טובה'.
"תודה, מתוקה שלי" החיוך שלי רטוב, "כמה את משמחת אותי".
ציבי מתיישבת עלי, כורכת ידיים סביב צווארי בפינוק…"יש לי שגיאות בפתק? המורה אמרה שיש לי הרבה שגיאות".
אני בוחנת את הדף במבט מחויך. יש כאן שגיאות? "כן, יקרה, יש לך כאן שגיאות, זה הופך את המכתב שלך למתוק כל כך…" אני נושקת לה על מצחה.
"אבל אמא" ציבי מרצינה, "אני כל כך מתאמצת לכתוב בלי טעויות, אני ממש מנסה לזכור את המילים, ואני לא מצליחה, מה יהיה? תמיד אני אהיה ילדה קטנה ומצחיקה שכותבת עם מלא שגיאות?"
זה מה שהיא חושבת על עצמה? "ציבי" אני מסתכלת לה עמוק בתוך עיניה, "מותר לנו לעשות שגיאות, זה לא הופך אותנו למצחיקים או קטנים, אין אדם שאין לו טעויות".
"באמת?" ציבי פוקחת עיניים גדולות, "גם לך יש שגיאות כתיב, אמא?"
אני פולטת צחוק קטן. "לא, אין לי שגיאות, אבל גם אני עושה טעויות לפעמים, אומרת דברים שלא צריך לומר…עושה דברים ואחר כך מתחרטת עליהם… כל בני האדם ככה, אז מה, אני קטנה?"
"לא, את לא קטנה… " ציבי צוחקת גם היא. "אז יופי, אני לא צריכה לעבוד קשה… שימשיכו להיות לי הרבה שגיאות…" היא מרימה כתף בסרבנות.
אני צובטת את הלחי השמנמנה בחבה. "לא. זה לא מה שאמרתי. את צריכה לעשות מה שאת יכולה, להתאמן, להתאמץ, להתקדם תמיד…אבל תזכרי תמיד שמותר לטעות, גם אלף פעמים, ושוב פעם לקום ולנסות מחדש, בשביל זה אנחנו בני אדם…"
ציבי מנתרת מברכי בקלילות. "טוב, אמא, אני חושבת שבאמת אתחיל לקרוא יותר ספרים כמו שאמרת, כדי שיהיו לי פחות שגיאות, אבל זה מרגיע מאד מה שאת אומרת, שתדעי" נראה שהוקל לה.
"מצוין. לילה טוב, מתוקה" נשיקה אחרונה ללילה זה.
אני עוקבת מהורהרת אחרי טפיפות רגליה הקטנות. שמחה שהמסר נקלט. כל כך חשוב שילדים ידעו שמותר להם לטעות. שאוהבים אותם גם כשהם שוגים. זה בעצם חלק מהמתיקות שלהם. מהגדילה שלהם. ליפול שוב ושוב וכך לצמוח. נכון, חייבים להמשיך להתאמץ, אבל נקיפות מצפון ולחץ לא מובילים לשום מקום.
טוב, יש לי הרבה מה להספיק הערב, אני ננערת. רוכנת שוב אל הדפים. הייתי באמצע… או, כן, הכנתי טבלה של הספקים, של מטלות ותזכורות. אני חייבת לקחת את עצמי בידיים. אסור לי לשכוח!
אסור לי? עיני נתקלות בדף המצויר. הי, גם אני יצור אנושי שמותר לו לטעות לפעמים. שלעיתים שוכח. שנופל אלף פעמים, קם וממשיך לצעוד.
משהו נפתח לי בקנה הנשימה. אוויר צלול ממלא את ריאותיי. אני מזדקפת, רוצה לקחת את הדף המפליל. המכביד. לגזור ולזרות ברוח. במחשבה שנייה, אולי אתלה אותו ליד המראה שבחדרי. רוצה לזכור זאת תמיד. כן, אני אמשיך לעבוד על עצמי, להתקדם, ליפול ושוב לקום. אך מתוך חירות אמיתית. כי עבד ה' הוא לבדו חופשי.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
כמה שזה נכון!!!!
תודה רבה היה מחזק ונותן כח להיות אמא הרבה יותר טובה בשבילי ובשביל הילדים שלי.