אני אוהבת מאוד את חג הסוכות, וגם נוסטלגיה ממנו בדמות חלקיקי שרשראות מעוכות שהשתכנו מעדנות מתחת למקרר או רימוני פלסטיק שנתלשו ביד שובבה שהורידה להם את כל הכתר, עושה לי טוב על הלב אפילו חודשיים אחר כך. אבל כשסכך ענק נתקע לי בבית, מגולגל ומדיף ניחוחות מעוררי השראה אומנם, אך גם אבק רב, זה קצת מעצבן. מובן, לא?
המחסן שלנו מלא עד אפס מקום. כשקנינו את הסכך החדש לסוכות, אחרי שזה הקודם נהרס לחלוטין, דחינו את המחשבה מה בדיוק נעשה בו לאחר סוכות. ומכיוון ששום פתרון ממשי לא הבזיק עד עכשיו, הוא גולגל והוצמד לדופן הסלון מחכה לישועתו.
שבוע-שבועיים עברתי לידו, מקבלת את הדין באהבה. אבל כשחלף חודש ועדיין אין מקום של ממש לידידנו הקדוש, התחלתי להיאנח בקול.
"די! חייבים למצוא פתרון!" אני נתקעת בו בטעות כשבידי סלסילת כביסה עמוסה. "עד מתי יהיה זה לנו למוקש" אני מוחה נחרצות על האלכסון שהוא תופס בסלון. בעלי שראה שבאו מים עד נפש שלף לי פתרון יצירתי.
"נעביר אותו מול הכניסה". מול הכניסה ישנה מן נישה מקורה כזו, שאפשר לקרוא לה מקום לא מנוצל. בדרך כלל היא מארחת בימבות, אופניים וכמה כדורים. אבל כל אלו יכולים בקצת התחשבות לעבור למרפסת. אני מתלהבת מהרעיון. ואיך לא חשבנו על זה קודם?
ליד ארון הנעליים השבור קמעא גררנו את הסכך עצום הממדים, מעמידים אותו בצורה בטיחותית יחסית ומאבטחים בכיסא ישן. אני נאנחת לרווחה כשהמשימה הוכתרה בהצלחה. נראה שגם הסכך שלנו מרוצה.
כך חולפת לה עונת הגשמים, הסכך מקבל בגבורה טיפות של גשם, והרוח שצולפת גם היא לא מעוררת מדנים גדולים מדי. התינוק שלנו גדל בינתיים ומתחיל להגות בקולו המתקתק קולות של חיות, כשכל חבורת אחיו האוהבת מלמדת אותו בדבקות איך עושה כלב (איך נובח כלב, ילדים) ואיך עושה יונה (הומה! הומה!). הקטן נהיה מומחה של ממש, ואפילו הדינוזאור בפיג'מה שלו מקבל הגייה תואמת (החלטנו ללמד אותו שהדינוזאור פועה כמו כבשה), ויום אחד, אחרי שהחורף חלף הלך, והשמש מילאה את השמים, יצאנו עם התינוק החמוד שלנו, והנה ממש מול הפתח הילד הומה!
"מה קרה למרדכי?" מצחקת אחותו ומדביקה לו נשיקה. "אתה רוצה לראות יונה?" מנסה לדובב את ראשו עתיר הרעיונות. אך מרדכי התינוק רציני ביותר. הוא ממשיך להמות ובידיו הקטנות מצביע לעבר נקודה עלומה בסככנו האהוב. אנחנו מרימים עיניים ונתקלים ב.. אוי! יונה דוגרת בראש הסכך!
מלחמת היונים שניהלתי זה מכבר במרפסת מסחררת אותי קלות, האם עליי להילחם איתן גם בחזית? אבל היונה שיושבת שם למעלה תמה ומתוקה עד מאוד. כלל לא נראית כזו שתקרא לכל חברותיה לטנף את הכניסה לבית. מרדכי הקטן מנצל את המומנטום בו אני תוהה ובוהה מול היונה וכוונותיה, ומנסה לנער את הסכך, אני נחלצת לעזרתו ואנחנו ממשיכים לגינה.
כך העניין ממשיך. "יונה יונה בואי אליי, יונה יונה שבי על כפיי, גור גור" אנחנו שרים ליונה בכל פעם שיוצאים מהבית, והיא עונה לנו בברכת "יברכך" לבבית. גור גור.
הקיץ חולף לו עם ארטיקים ושלוקים מלוא המקפיא. חרף מחאותיי הנמרצות ש"לא! לא אוכלים במעבר! ובבית! ובכניסה! ובשום מקום! ובטח שלא מביאים למרדכי!", ליקוקים וטפטופים מטפטפים דרך קבע בכל מקום אפשרי, הופכים את הרצפה לדביקה ומעוררת עבודת מידות עד מאוד. אני נושמת עמוק ושוטפת, או נושמת עמוק וגורמת לאחד מבני הבית לעשות כן, אך משום מה, את הכניסה כולנו מקפחים. איך שהוא מדלגים עליה וגורפים את המים למרפסת. ויום אחד כשאני חוזרת עמוסת שקיות מהסופר, אני מבחינה שהמצב שם מביש. ממש פיקוח נפש. "חייבים לשטוף כאן כמו שצריך והרגע!" אני מכריזה באוזני כולם ויוצאת עם תחמושת, היינו דלי מים, אקונומיקה וחומר רצפות. "יברכך" הומה אליי יונהל'ה, אני מהנהנת לה בחביבות ומתחילה לשפוך…
כטוב ליבי בניקיון אני רואה קרשים מספר מונחים על הרצפה. ממש מתחת לסכך. שמנו אותם בזמנו, לייצב את הסכך הענק. אני מרימה רק מעט, רק בשביל להעביר גל מים ופתאום אני מבחינה בסכך! גם הוא מתרומם. ואוי… יונהל'ה! היא מתעופפת בבהלה לשמי רום, והכי נורא, הקן… זה היה מאוחר מדי. הקן וביציו נפלו ישירות לוואדי שמאחורי הבניין.
"עשיתי שילוח הקן בלי כוונה" אני מתוודה באוזני בעלי, עושה תשובה כי באמת שהתכוונתי לשאול רב מה לעשות עם יונהל'ה והקן שלה, ובפרט שסוכות שוב ממשמש ומגיע. ואולי כן עלתה לי מצוות שילוח הקן? הרי היונה אכן שולחה, הוטסה לשמיים, והביצים, מי יודע מה עלה בגורלן, ומי מהן שרדה את העברת הדירה הטראומתית הזאת, נעבעך.
בערב אני עסוקה בעבודת קלדנות. מקלידה במרץ חידושי תורה. בדרך כלל הרעיונות העמוקים עוברים לי בין האצבעות במהירות מסחרחרת מבלי שאני מצליחה להפנים או להבין אותם, אבל הפעם אני לא יכולה שלא לשים לב לביטוי שחוזר על עצמו. פעם ועוד פעם ועוד אחת. שילוח הקן! אני עוצרת הכול ומתחילה לקרוא מההתחלה.
במדרש רבה כתוב כי מצוות שילוח הקן סגולתה להחיש פני משיח. משיח עצמו נמצא בהיכל קן ציפור, ממתין לאות להגיע ולגאול. וכשאנחנו כאן בארץ מקיימים מצוות שילוח הקן, משלחים את האם, שחסה על אפרוחיה או ביציה, האם בוכה וממררת, והמלאך המומנה על העופות בא ומקונן עמה. אז בורא עולם שואל: ומי יקונן על בניי המצויים בגלות? "למעני למעני אעשה!" ובא ומקונן עלינו… עוד מסופר שם שהאם דוגרת על הביצים גם כשאין לה מושג מה יצא מהם. ואם לא יהיו מוצלחים? עדיין מרחמת עליהם ולא מוותרת עליהם לעולם. וכשהיא בוכה מרה על גוזליה, מתעוררים רחמי הבורא לחוס על עמו ישראל, גם כשמעשיהם אינם עולים יפה. תוך כדי קריאה, זכרונה של מיכלי שלנו עולה בתודעתי. בת אחותי האהובה. זו שכולנו הועדנו לגדולות. והיא, בת מלך שכמותה, בחרה לה בדרך עקלקלה. עדיין לא שבה. אני מתרגשת. בורא עולם לא מוותר עלינו, כמו אמא יונה שלא מוותרת על גוזליה. גם אנחנו לא נוותר על מיכלי שלנו עד שנראה אותה חוזרת לתפארתה. איך אפשר לוותר על נשמה יפה כמותה?
סוכות מגיע. כולנו מתקבצים תחת הסכך שהובא מהנישה בריא ושלם. משפחתה של אחותי מגיעה אלינו לערב חג. מקומה של מיכלי נפקד. למה לא הגיעה? לא הרגישה בנוח? שוב הם רבו שם בבית? ואולי הלכה לה בלי להודיע, מי יודע היכן ואיפה היא מסתובבת. אני לא שואלת שאלות. אני רק רואה את פניה של אחותי דרוכות וכאובות. איפור יכול לכסות על פגמים בעור, אבל לכאב חשוף הוא אינו יכול. הכול רגיש וכואב שם. גם הילדים נראים מהססים, בוחנים שוב ושוב את אבא ואמא. אפילו שכך, אני לא יכולה לתת לעצבות להיכנס לסוכה שלנו. השם שונא עצבות! להיות בעצבות זה להיות תחת שלטון הסטרא אחרא. ועכשיו כשנכנסים לתוך הסוכה, ברמ"ח אברים ושס"ה גידים, צריך להשאיר כל רגש שלילי בחוץ, או לפחות לדאוג שיתנהג יפה ולא יקפוץ מהלב. אני מחליטה לצאת למלחמה שערה. לא לתת לעצבות לנצח. להניס אותה בכל הכוח.
הסעודה מתחילה. אחותי מכונסת בתוך עצמה, אני מדברת ללא הפסק. אפילו שאני עייפה עד כלות מההכנות, אני לא נותנת ללשוני מנוחה. מספרת על השכבות של המוס, על הבורקס שנשרף, על הררי הקישוטים שנותרו מיותמים בשק מחוסר מקום. שואלת את אחותי אלף שאלות וזוכה לחלקיקי תשובות. אחר כך אני חוככת בדעתי. אולי ריבוי הדיבורים רק מכביד עליה? אני משתתקת כמו דג הסלמון שמירי שלי ואסתי שלה הגישו לכולם בצורה מדוגמת להפליא. כך או כך, הקרח עומד חזק וכואב. אני לא יכולה לשאת את זה. זה זמן שמחתנו!
בעלי מצטרף ללוחמה ופורץ בשיר, מקפיץ את מרדכי על רגליו. גיסי מצטרף עם שני הבנים. "אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו", השירה עולה ומתמרת, מתנגשת בסוכות השכנים שמהדהדים אליה קולות זמר משלהם. "אתה בחרתנו, בחרתנו ורצית בנו". רוח טובה מצליחה להיכנס למפרשים השמוטים של כולנו. אני ואחותי מוחאות כפיים, השמחה נכנסה בנו שוב. השם בחר בנו ורצה אותנו, גם אנחנו נבחר בו ולא נאכזב אותו. והעיקר – לא ניפול בדעתנו! מאחות שכואב לה, מאחיינית אהובה שחתכה לצד הלא נכון, מכל ניסיון שלא יעלה ולא יבוא. נחזיק את עצמנו עם הראש מעל המים, לכבוד מלכו של עולם שבחר ורצה בנו.
וילון המרפסת מוסט. דפיקות מהוססות נשמעות, יד עדינה פותחת את דלת המרפסת. ילדה גדולה נכנסת. ילדה עם עיניים טובות, שרק עליהן מסתכלים עכשיו. היתר רחוק וכואב מדי.
"מיכלי!" אני מזנקת לקראתה. היא מאופקת בדיוק כמו אמא שלה, מנסה להינצל מהחיבוק שלי. אני לא נותנת לה לחמוק. "איזה יופי שבאת! כבר דאגתי!", אני מושיבה אותה לידי, מעמיסה לה על הצלחת עוף עם צימוקים. "נחמי כבר שבוע שלם רוצה להראות לך את הקישוט היפה שהכינה בגן לגמרי לבדה, נכון נחמוש?". נחמי כמו חיכתה לאות, מיד נצמדת אליה ומתחילה להרצות לה על… הוי, היא שוב שם! אני מבחינה עתה ביונהל'ה בקישוטה של נחמי. נחמי מרצה בשטף על יונת שלום שהדביקה עם יהלומים ואבנים, "ואת רואה מיכלי? העין של היונה זזה, ממש כמו יונה אמיתית… כי היא לוקחת את הענפים האלו שבפה שלה (עכשיו אני מבחינה שנחמי הדביקה ענפים במקום עלה של זית!) והולכת לחפש מקום לבנות קן, היא מסתכלת כל הזמן ימינה ושמאלה, לבדוק היכן המקום הכי הכי טוב לבנות, כי היא חכמה היונה שלי" מסמיקה לפתע. אני מתאפקת לא לאכול אותה בו ברגע, ורק שואלת: "למה, את חושבת שלא כדאי ליונה החמודה שלך לבנות קן על ראש סכך למשל? כי אז תבוא איזו אמא ותעיף אותו לוואדי?". נחמי מהנהנת בחיוך גדול, שמחה שאמרתי את רגשי ליבה. כולנו צוחקים. בזווית עין אני רואה ילדה גדולה עם עיניים טובות, שרק עליהן מסתכלים עכשיו, אוכלת עוף עם צימוקים בחיוך גדול תחת סכך שנעשה בו שילוח הקן. רואה בכך אות. יהיה בסדר. רחמים עוטפים אותנו עכשיו בחיבוק ענק בתוך סוכת שלום.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
