שבת

|

|

02/11/2024

לאישה החרדית

|

|

|

02/11/2024

|

שבת

סיפור לחול המועד: רפא נא לו, רפא נא לי | אושרית כהן

רגש שכבר הספקתי לשכוח מזדחל לי ללב. "אז מה, היא סתם לא העלתה לי את המשכורת? כמה ריחמתי עליה" אני מגחכת במרמור, "רגע", מרימה אליו עיניים תוהות, "איך טעית ככה? מי ספר לך שהוא חולה?"
| קרדיט: shutterstock

"טלי, תכניסי בבקשה גם את התיק הזה לרשימת "תיקים חדש" ואחר כך תסרקי את כל הדפים האלה לתיקיה של אפללו משה וברכה" יעל, הבוסית שלי מגיחה מחדרה "רגע, קודם תשלחי מייל ליהודה פיינשטיין שישלח שוב את המסמכים, הם יצאו מטושטש, תראי את הפרטים שלו בהתכתבות האחרונה, אה, ודחוף דחוף תחזרי לגולדברג ממשרד המשפטים…" הפקודות נורות בקצב ואני מנסה לאחוז ראש ו…מה זה? כמה זמן לא עשית תיוקים, תראי מה הולך פה!" היא מסיימת בהערה הקבועה ואני מרגישה שנשבר לי לגמרי.

איזה לחץ!  הידיים רועדות לי כשאני מוסיפה את המטלות שביקשה לרשימה שלי. כבר מזמן היה צריך להכניס פה עוד מזכירה! כשנכנסתי לעבודה המשרד הזה היה עוד מתחיל. אני זוכרת איך הרציתי בלהט לבעלי שעדיף לי לקבל אפילו שכר- מינימום העיקר לעבוד בעבודה רגועה עם ראש קטן. הבית שלי מספיק תובעני עם שיירת הזאטוטים שלי, חשוב לי להגיע הביתה עם הרבה כוח כדי להתחיל משמרת שניה. אני מחייכת חיוך מר. ממש! עם הרבה כוח! בזמן האחרון היקף המשרד הכפיל את עצמו, ואני חוזרת מהעבודה עם הנשמה ביד! מיילים נשלחים בלי- סוף, טלי חושבת שהפקודות שהיא יורה לעברי בזו אחר זו חייבות להתמלא במהירות האור, בין לבין נכנסים ויוצאים לקוחות, והטלפונים שמטרטרים בלי הרף מוציאים אותי לגמרי מהריכוז.

הי, זה הזמן לבקש העלאה! הרעיון מאיר את ראשי כברק. המשרד ברוך השם ובלי עין הרע, מצליח מאד, יעידו על כך הקבלות שאני מנפיקה כל יום, והרבה מההצלחה הזו נזקפת לזכותי! כן ,עם כל הצניעות, רק בזכות העובדה שיש ליעל מזכירה זריזה וחרוצה כל-כך, היא יכולה להרשות לעצמה לקחת כל כך הרבה תיקים. אני מתמלאת בעליצות שאני חושבת על כך. זה ברור שיעל תסכים. כל תיק שווה כמה אלפים, ויש בן פורת יוסף, עשרות תיקים כאלה בחודש, אין ספק שיעל תסכים לפרגן ולהעלות לי את השכר, זה ברור לי כשמש בצהרי יום קיץ! היא יודעת כמה העבודה שלי שווה לה! אני מחייכת לעצמי כשאני חושבת כמה חיים ישמח עם תוספת קטנה במשכורת שלי.

"טלי, מה קורה עם התיק של תרצה לוי? הכנת לי את כל המסמכים?" יעל נכנסת במפתיע וקוטעת את מחשבותיי "זה קריטי! היא מתופפת על שולחני בלחץ.

"מוכן ומצולם פעמיים  כמו שבקשת, בניילונית על השולחן שלך", אני שמחה לעדכן אותה, מרגישה יעילה כתמיד, "הוספתי כבר את הקבלה, לא ראית?"

"מצוין!" החיוך המודה של יעל מחזק את מחשבותיי. היא בטח תשמח לתת ביטוי מעשי להכרת הטוב הגדולה שלה.

שבוע תכננתי איך לבקש את העלאה במשכורת שלי. ידעתי שאי אפשר לבקש העלאה כל חודש, וגם לא כל חצי שנה, ורציתי להפיק את המקסימום מהבקשה שלי.

בדחילו ורחימו אני נגשת ליעל, ומזכירה לה את כל התועלת שהמשרד מפיק מעבודתי, מציינת את כל הפעמים שעשיתי מעבר לתפקיד שלי, שהגדלתי ראש, שהשתדלתי לתת את המקסימום. יעל מהנהנת במרץ לאורך כל השיחה, ומחייכת חיוך רחב. מעודדת מהכיוון החיובי אני מוסיפה שאני מעריכה את העובדה שהיא מכירה טובה ובטח היא תרצה לתת לכך ביטוי, זאת אומרת להעלות לי את השכר.

החיוך שלה נמחה באחת. היא משפילה מבט, משחקת עם הטבעת שעל אצבעה. "תראי, טלי" היא מכחכחת, ידה מחליקה על השולחן, מנקה פירור אבק בלתי נראה "אני באמת מעריכה את עבודתך פה במשרד, הרבה מההצלחה שלי, זה בזכותך," חיוך מעושה נמרח על שפתיה, "אבל באמת! מוקדם מדי לדבר על העלאה, את לא חושבת?"

אגרוף ללב. זה מה שאני מרגישה. זה לא רק הכסף, למרות שהוא יעזור לנו מאד, לחיים יש סדרת טיפולי שיניים שהוא דוחה שוב ושוב, בתואנה שאין לו כוח לטפל בזה, ושנינו יודעים את האמת. עכשיו בתחילת עונה יש כל כך הרבה קניות שצריכות להיעשות, ובכלל, תוספת קטנה במשכורת יכולה להפיח חיים בתקציב המצומק שלנו… אבל זה לא רק זה, אני כל כך מתאמצת, קורעת את עצמי בעבודה, ויש לה, ליעל, עם כל התיקים שהיא מקבלת אפשרות לתת לי תוספת, אפילו רצינית, למשכורת שלי…

"מוקדם מדי? שלוש שנים זה מוקדם מדי?" קולי מדקק בכעס נורא.

יעל מביטה בי בהתרסה, "כן! מה חשבת? את חייבת להבין ש…" צלצול טלפון קוטע אותה. היא מרימה את השפופרת בהקלה, נותנת בי מבט מתנצל ומפנה לי גב.

אני מבינה את הרמז, כושלת החוצה. כל כך פגועה. וכועסת. זעם ממריץ את תנועותיי. כל אותו היום אני עובדת במהירות, חשוקת שפתיים. משתוקקת שהיום יגיע לסיומו.

"היא לא מוכנה" אני מתפרצת הביתה, צונחת על הספה. "היא לא מעלה לי את השכר בסוף!"

"איזו אכזבה נוראית!" בעלי מוזג לי מיץ בכוס חד פעמית.

"וחוצפה גדולה", אני מתעלמת מהכוס, מרוכזת כולי בזעמי, "היא לא יכולה רק לנצל אותי, להרוויח יפה בזכותי, ולא להוסיף לי שקל! אתה יודע כמה אני עובדת קשה… היקף העבודה במשרד הכפיל את עצמו, באמת שיהיה לה לבריאות, אבל ככה?! כזה יחס?! היא בקושי התייחסה אלי! נפנפה אותי מהחדר שלה כאילו הייתי זבוב" אני בולעת אויר, "אין לי מושג איך אני הולכת מחר לעבודה עם ההרגשה הרעה הזו…"

"טלי, אני רוצה לספר לך משהו" חיים קוטע אותי, מתיישב מולי,  "לא סיפרתי לך את זה עד עכשיו, כי לא רציתי לרכל סתם… אבל את כל כך כועסת, שחשבתי…"

"מה?" רוכנת אליו, דרוכה "מה לא רצית לספר לי?"

הוא מנמיך טון. "הבן של יעל, הבן הבכור שלה ליתר דיוק…" הוא נאנח "…חולה"

"מה?" אני המומה, "חולה?" חוזרת אחריו בטיפשות.

"מאד" הוא מאשר לחרדתי "שמעתי את זה מזמן, ולא סיפרתי לך…"

"עכשיו אני מבינה הכול, אני מבינה למה היא עובדת קשה כל כך" חולשה נופלת עלי כשאני מעכלת את המידע "מסכנה, בטח היא צריכה את המימון לטיפולים, שה' ישמור!"

חיים מהנהן בראשו. שותק.

"מה השם שלו? רגע, 'מוישי' קוראים לו, 'משה בן יעל', אוי, אוי, כמה צרות יש בעם ישראל" הכעס הגדול פנה את מקומו לרחמים.

מאותו יום רוח חדשה חולפת בינינו. אני מכבדת את פרטיותה ולא אומרת מילה. אבל משדרת לה הבנה שקטה בלי מילים. מתביישת בעצמי, איך לא דנתי אותה לכף זכות. בן אדם- מה הוא יודע?! רואה ספרות- חושב עושר. רואה הצלחה- חושב אושר. אי אפשר לדעת כלום! חמלה גדולה מציפה אותי כשאני חושבת על ההתמודדות של יעל. נכונה לעשות כל שביכולתי על מנת להקל עליה. כל בקשה שלה מתמלאת בחיוך. כל הערה שלה מתקבלת בהבנה. העבודה שלי נעשית בתחושת שליחות, מוצאת את עצמי בסוף יום עם הרבה יותר כוח וסיפוק.

אחרי שבוע בעלי מקדם את פני בבדיחות.

"לשמחה זו- מה עושה?" אני מרימה גבות בפליאה.

"טעות! אני לא יודע איך טעיתי ככה!" הוא מחייך באושר.

"מה?" אני מקמטת מולו מצח בשאלה.

חיוכו מתרחב. "הבן של יעל בריא, עד מאה ועשרים שנה, הוא לא חולה!"

אני בוהה בו בבלבול. איך זה יכול להיות?

"הוא לא חולה!" בעלי לואט שוב.

רגש שכבר הספקתי לשכוח מזדחל לי ללב. "אז מה, היא סתם לא העלתה לי את המשכורת? כמה ריחמתי עליה" אני מגחכת במרמור, "רגע", מרימה אליו עיניים תוהות, "איך טעית ככה? מי ספר לך שהוא חולה?"

"לא תכעסי?" הוא מרצין.

"מה? תגיד כבר!" אני נדרכת.

הוא נושם עמוק, "אני מצטער, אבל ראיתי שכל כך קשה לך עם העובדה שהיא לא מעלה לך את המשכורת,  שניסיתי לעזור לך ללמד עליה זכות…חשבתי שאני לא באמת יודע למה היא מתנהגת אליך כך, אבל אולי יש לזה סיבה… " הוא מתפתל במבוכה.

"אז המצאת?" הזעזוע סודק את קולי.

הנהון קטן.

אני ממצמצת בהלם. "כדי לעזור לי לדון אותה לכף זכות??? אני כבר שבוע מסתכלת עליה אחרת לגמרי, נחמדה אליה, עושה כל מה שהיא רוצה בחיוך, מנסה להקל…" קשה לי לעכל את השינוי הפתאומי בתמונה.

"ומה רע בזה? שמת לב שמאז שסיפרתי לך שהבן שלה 'חולה' את כבר לא כועסת?  כבר לא רע לך כל כך בעבודה? שאת חוזרת הביתה עם סיפוק? עם חיוך?" הוא מונה בלהיטות.

"כי הרגשתי שליחות לעזור לה!" אני מזדעקת, "ומה עכשיו? כשאני יודעת את האמת?"

"התורה לא ציוותה אותנו לדון לכף זכות רק אימהות לילדים חולים, ולעזור לכל יהודי זה חסד" שעשוע מהבהב באישוניו.

"אתה צודק" עייפות גדולה נופלת עלי, אני נאנחת. "אבל זו עבודה קשה…"

"יותר קשה מהעבודה שלך?" הוא כובש חיוך.

"אין עבודה יותר קשה מהעבודה שלי" אני צוחקת, " אבל במקרה הזה אני אקבל הרבה יותר משכר מינימום…"

 

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

WhatsApp Icon

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

Gmail Icon

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

שיחה

2 תגובות

  1. לא צריך להמציא סיפורים כדי להרשות למעבידים לנצל אותנו… זה לא חיובי ולא בריא.

    1. אם לפחות הבוסית הייתה מעלה לה משכורת מילא, אבל מה מוסר השכל? שמותר לנצל עובדים בשרירותיות? ועוד לומר על כך תודה? מעוות מאוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים אחרונים