מישהו קשקש פרצוף מחייך על לוח הגיר.
הפרצוף היה גדול וחסר פרופורציה. משהו בזוויות העין שלו כמו יצר מראה מעוות במקצת שבלט בנוכחותו על הלוח הרחב. אך משהו בו גם היה מעודד, בפרצוף, וזו הסיבה העיקרית שהוא נשאר שם, נושא אל התלמידים מבט חלול וגולֶמי במיוחד.
בראדלי, תלמיד כיתה ח' מנומש ועליז שפשף את אצבעותיו בצידי מכנסיו הרחבות, וגירד מיד אחר כן, בחוסר נימוס, את קצה אפו הפחוס שנצבע בלבן.
לא היה ניתן לטעות בו, בצייר האמיץ- וזה כי מיסטר רוג'ר בעצמו השכיל להפנים שהיום הוא היום האחרון בשנתון תלמידי כיתה ח' בבית הספר- מה שייצר חגיגיות רבה ופתח צר ונדיר למעשים נלוזים כגון אלו.
האווירה הפכה למשוחררת כמעט….
כמעט.
גיליוני הציונים המוכרים זה מכבר לכולנו – חולקו באותה ארשת רצינית כבכל שנה. והתלמידים, כמו בכל העולם, בכל הזמנים נטלו אותו בהבעה זהה לזו של אֶבַל כללי. ופתחו אותו באותה בתנועה מתוחה ומוכרת של רצינות ודריכות נשגבים.
גם אותם תלמידים שהשכילו לנחש מה מסתתר מאחורי גיליון הציונים הלזה- הציצו עליו בפינה נסתרת, מאחורי הווילון, ובחיוך מתחסד שהוסתר מאחורי השפם שעוד לא צמח להם חבקוהו בסימבוליות ראויה אף היא לציון.
הדיבורים נסובו אודות השנה הבאה….
תיכון נחשב. לא נחשב. קטן-גדול-רציני-דורש. ממוצע- גבוה/ לא גבוה. תנאי קבלה-ראיון-רישום-עתיד-מקצוע-שֵם-מבחן-מחויבות-קשרים…
אההה
ג'יימי התנשף בשקט במקומו הראשון. היחיד שידע לזהות הפעם את צלצול ההפסקה הקבוע וגם היחיד שהרשה לעצמו כעת לפתוח בנינוחות את קופסת האוכל שלו ולחלץ ממנו בלי טרדה את הסנדוויץ' העמוס, המלא כל טוב.
ג'יימי לעס את הכריך שלו בלעיסות מושקעות. בולע, בלי להיאבק הפעם, את העשבים הרבים שהכניסה לשם אימו. הנער הבלונדיני, זקוף הכתפיים – לא מצא כעת סיבה הניכרת לעין כדי להתאמץ ולהוציא אותם משם. הם פשוט סייעו לו, וזה מה שהיה חשוב לו ברגע זה.
"נו ג'יימי…" 'הו, הנה זה בא…' חשב לעצמו, מפוקק ידיו בעצבים
"אתה לא מודאג בכלל, אה?" זמזם לצידו החכמולוג התורן "אפילו מבחן קבלה פשוט כמו זה שהתבצע מחר אתה בכלל לא צריך… מקסים לך"
"מממ…." גבעול ירקרק בעל טעם של עץ- כך ג'יימי – הסתבך לפתע בין שיניו הלבנות בנוכחות מציקה- וג'יימי, כמו נער פשוט, חסר נימוסים הגונים- עמל לחלץ אותו משם במו ידיו.
העניין הקטן הזה מנע ממנו להוציא הברה כל שהיא שתניח את הדעת… וזה בעצם… כי הוא בכלל לא התאמץ להפיק מעצמו -אחת כזו.
התעודה שלו היתה תחובה עמוק-עמוק בתיקו. משתלבת נהדר בין עשרות דפי הציור שנכחו שם באומנות מקומטת, ממלאים שטח נרחב בצבעוניות עליזה ביותר. ג'יימי, בן השלוש עשרה העדיף להחזיק בידיו את קלסר המתמטיקה שלו למשל או את ערכת ההנדסה, ובלבד שלא להשאיר בחוץ את כן הציור או את עפרונות הקרש.
הרבה ציונים של שבע ושמונה מילאו את הגילון שחתום היה על שמו. הערות המורה נכתבו בכתב משורטט, מניעים במעט את הנער מלהתעמק בהם יתר על המידה…' ראש חזק. כישרונות מצויים. יצירתיות יתר, קצת יותר מידי….'
אבא יעיין בהם בבית. וזה מספיק מבחינתו.
טום, בעל החנות הקטנה, הצפופה במיוחד. רוקן ארגז ספרים גדול מהספרים הרבים שהיו בו. האיש, נמוך הקומה, בעל הקמטוטים הרבים, עטוי היה תמיד במשקפיי ברזל עגולים שנחו בעקמומיות קלה על קצה אפו הבשרני במיוחד.
טום, העדיף תמיד להציץ על הקונים הצעירים שלו במבט מתחשב, כזה ששידר בזהירות רבה הרבה אמפתיה והרבה רוך, יחד עם ספרי הלימוד המגוונים שמכר בכמות ניכרת.
תלמידים רבים היו גודשים את חנותו הישנה, בתחילת השנתון וגם במהלכו. נשענים עם זרועות שלובים על הדלפק המקולף, ובוחנים בעניין את עבודתו המגוונת. הלה שכבר היה מכוון את המחוגה, פורש חמישה סוגים של עפרונות לבחירה או כורך ספר עבה לשימוש שני -הוסיף יחד את תכולת הקניה גם סוכריות מציצה קטנות בריח מנטה לריענון שמתפצפץ על הלשון.
טום, שכנראה כבר שכח מזמן איך נראים החיים בבית הספר- השתדל כמה שיותר להוות פינה חמה לתלמידים הרבים שקפצו הנה לחנותו אחרי יום לימודים 'מפרך'.
ג'יימי, הנער בהיר השיער וחד העיניים החזיק כעת את ילקוט העור הגדול שלו בידו אחת, ובידו השניה פתח במאמץ ניכר את הדלת החורקת של החנות.
טום שמח לראות אותו- ולא רק בגלל שאביו של הנער הזה היה משלם תמיד ביד נדיבה על הספרים החדשים ביותר-האיש הקטן אהב את ג'יימי, התלמיד האצילי, שהיה מגיע מידי פעם לרכוש לעצמו גם בלוקים נוספים לציור.
התלמיד -שכעת גיליון ציונים ממוצע תחוב היה בילקוטו הגדול- קיבל לתוספת גם את חבילת ספרי הלימוד ברמה הגבוהה ביותר של התיכון הנחשב ביותר באיזור כולו- שהזמין לו אביו מראש.
החבילה הייתה עמוסה ומאיימת וזה לבד מילא עצבות גדולה את ליבו הרגיש של הנער.
הלה פתח שוב את הדלת החורקת ובכתפיים שחוחות מזה שנכנס וילקוט כבד מזה שאחז עוד קודם- הוא נחלץ אל הרחוב הצפוף.
תלמידים רבים גדשו את הרחוב כולו. בפטפוטיהם העליזים ובקולם המתרונן תיארו את החופשה הגדולה שתחל מחר.
אך ג'יימי… התלמיד המיועד לתיכון הגבוה כבר ראה לעומתם בעייני רוחו את שנת הלימודים הקרבה.
חודשיים הן פרק זמן ניכר בכדי לנסות להיטמע במוסד לימודים חדש. חודשיים הן פרק זמן מספק בכדי לקלוט את הלך הרוח, את הסגנון ואת האווירה.
הפעמון הצורמני צלצל בקול רעש גדול שצרם עוד יותר לאוזניו הרגישות של ג'יימי.
ג'יימי נחלץ במהירות ממקומו הקבוע וטס כחץ מקשת לכיוון המגרש הגדול של בית הספר. מיסטר ג'ייסון, המורה שנכח באותו הזמן בכיתה חכך בדעתו לרגע האם להעיר לתלמיד הלזה שטיסתו המשונה נדמתה בעייניו לרגע כמו לנער רחוב פשוט שרודף אחרי תרנגולת סוררת- או שלא… מה שקרה בפועל ולו מהסיבה הפשוטה ביותר שתלמידו הצעיר כבר נעלם לו במעלה המדרגות.
ג'יימי, שלבוש היה בחולצת תלבושת בצבע כחול עמוק הילך בין התלמידים הרבים שמלאו את מסדרונות בית הספר, והזדרז לעומתם להגיע במהירות אל המקום המשוחרר ביותר: המגרש.
לעיתים מצא עצמו הנער מחשב סימני דרך מגוונים בכדי לשוב בחזרה אל כיתתו. השטח הענק והתלמידים הרבים נדמו בעיניו לא פעם כמו לכוורת רוחשת, צפופה ותחרותית במיוחד. הוא לא הסתדר עם זה.
עומס הלימודים והדרישות הגבוהות- מנעו ממנו לא פעם מלהתעסק בדברים האהובים עליו, או בפעולות המשחררות שהיה עושה באופן יומי. פקעת הלימודים והמטלות החשובות לא התאימו לו. הן התאימו לאבא שלו שרצה אותו יותר מכל- בתיכון האזורי הנחשב.
ג'יימי התיישב על אחד מספסלי העץ הרבים שהיו פזורים ברחבי החצר. הוא בחר באחד כזה שהיה הכי צדדי, הכי מקולף, והכי מתנדנד ברוח. הנער בהיר העיניים התכווץ בצידו הימני של הספסל, והיטה אותו בלי כוונה בבת אחת- לטובתו.
ג'יימי הוציא מכיס מכנסיו דף מרובע קמוט, ובאצבעות המקופלות לתנוחה ייחודית כל כל כך, עוטפות עיפרון מחודד שמצא בכיסו, אייר באומנות מדויקת את מה שראה מול עיניו:
שמים תכולים נוגעים בגג בנין בית הספר. עננים צמריריים במיוחד המתחברים לגוש צמרירי שלם שנעו בהנעה משולבת- כמו יצרו בחן צורות מעניינות שג'יימי עמל לפענח.
הוא הוסיף לאייר ציפור קטנה שנחתה לרגע על הספסל הסמוך ועמל למלא בעפרון בלבד את חלל האיור שאייר.
קול צחקוק נערי ועליז נשמע מאחוריו. הנער התנתק לרגע מהשרטוטים האהובים עליו וסובב את ראשו לאחור. חבורת נערים בני גילו נראתה מבעד לגדר, הולכים כמו בדילוג רגשני אחרי המורה שלהם, שנראה לג'יימי כמאסף ייחודי במיוחד.
התלמידים אחזו בתיקיות בצבע תכלת ובמה שנראה כמו כלי כתיבה פשוט- כתבו בו תוך כדי הליכתם.
ג'יימי ממקומו שמעבר לגדר- בחן אותם בסקרנות ניכרת.
"היי." הוא כבר היה צמוד לשער, אוחז בכפיסי הברזל באצבעות עוטפות, ופונה בקריאתו אל אחד הנערים.
הנער שמצא חן בעיניו, יש לומר, קרב אליו באגביות. ובמבט ששידר לו יותר מכל: "המורה שלי בשטח. דקה אנחנו מדברים. שמור על דיסטנס בבקשה" הרשה לעצמו להתרחק כעת מהקבוצה צעד אחד נוסף לטובתו.
"מאיפה אתם?" כמעט השחיל ג'יימי את אפו בין סורג אחד לרעהו. ובעיניים בהירות, חדות מבע, הוא סקר את הנער שמולו.
-שחום. עיינים בצבע דבש וריסים ארוכות שמחפות עליהן. שיער גלי בגוון אדמה ובלורית קטנה מלפנים.
"אֶמי סקול." השיב הנער תוך שג'יימי ממשיך לסקור את התלבושת שעל גופו. חולצת צווארון מעומלנת בגוון קאמל. כפתורים מרובעים קטנים בצבע שחור.
"כנראה שאם אתה לומד במקום הזה…" פנה אליו כעת הנער, חושף חיוך מלא שיניים, מקושטות בקוביות ברזל. "אתה אמור להיות תלמיד מצטיין."
"לאא… עזוב." ביטל אותו ג'יימי "הכל עניין של קשרים" הניף את ידו "אל תמהר להתלהב."
"מממ…" הנער הסתפק לרגע, ואז סובב את ראשו לאחור בכדי לראות עד כמה התרחקו חבריו. "אתה נהנה?" הוא החזיר מבט לג'יימי, גורם לו להשיב מבט מופתע.
"אני חושב…" ג'יימי באמת חשב על זה לא פעם. "ואתה?" החזיר אליו את הכדור בנונושלנטיות ראויה לציון.
"אני נהנה." הנער נראה רציני מאוד וג'יימי כמו נדבק ממנו "כל אחד נהנה במקום שמתאים לו."
אוושת רוח נעימה פיזרה מעט את שערותיהם, מחליפה ביניהם רוח אחרת של קרבה והבנה. מבטיהם של השניים התמקדו לרגע באזור של שער הכניסה, ובהבעה נבונה שהייתה כמו משותפת לשניהם הם סקרו את התכונה הרוחשת שהתרכזה באזור: זוגות הורים נכנסו ובאו, בהילוך איטי מעט ושפוף.
"למה אנשים מתעקשים להכניס לכאן את הילדים שלהם?" ג'יימי החזיר אליו מבט מסוים, כזה ששיקף הרבה מאוד. הזמן היה זמן תחילת שנה אמנם אבל ההורים שנכנסו לכאן התעקשו עוד להבין על מה ולמה לא קיבלו את ילדיהם.
"אולי כי הם חושבים שזה כן תיכון שמתאים להם" הנער לא פסל. "ואולי הם דווקא כן מעדיפים מקום שנקרא 'נחשב'…" הנער שחום העור מצמץ מעט בעיניו. "ואולי…" בשלב הזה הנער חייך לג'יימי חיוך מלא שיניים, אמיתי כזה ועמוק "אולי ה'איכות' במקום הזה היא דווקא זו שמניעה אותם להתעקש"
"איכות קיימת רק כאן?" התפלא ג'יימי, מתקרב עוד צעד קל אחד אל הגדר. "מי קבע מהי איכות?" הוא שאל "ומי קבע היכן וכמה לכל אחד היא נוגעת… " הוא המשיך "בתיכון שלך אין איכות?" כעת קולו התעצם וקיבל גוון נוסף "במקומות אחרים אין איכות?" הוסיף לשאול מכל הלב "למה?"
"היום זה אחרת מפעם" הסכים עימו תלמיד התיכון הקטן יותר אמנם- אך האיכותי לא פחות. "היום יש מקום לדברים נוספים"…
"נער בן גילנו לא בהכרח התעצב במקום שחתום תחת כותרת נחשבת כזו או אחרת במידה והמקום הזה- לא ממש בשבילו. לעיתים דווקא פרח רגיש יצמח לתפארת בחממה קטנה יותר, טרייה ועוטפת, כזו שמתאימה דווקא לו."
הנערים השפילו את ראשם מעט, ואז הרימו אותו בחזרה "חבל שלא ניתן להגיד להם את זה…" העיר לפתע ג'יימי. חברו לשיחה הינן לעומתו בהסכמה. "אולי דעה של מישהו מבפנים תתקבל אצלם בהסתכלות קצת שונה."
"אתה לא מוכרח להגיד." הנער כיווץ עיניים "אני לא יודע עד כמה זה חכם לפנות להורים דווקא כעת, בפרק הזמן הנוכחי. אך אולי דווקא המחר הוא זה שיביא בכנפיו בשורה אחרת." התעודד "ואולי עוד יבוא היום שיתחשבו מעט בהתאמה. לא של הוועדה המקבלת…" הוא מיהר בקולו להדגיש "אלא של המקום הכי הורי של הכרות עם נפש ילדיהם."
"יש פרחים בכל מקום." הוסיף חברו "ויש איכות זהה שקיימת במקומות קצת פחות בולטים. מצאו להם רק תשתית מתאימה- הם יחזירו לכם בכפל כפליים. היש יותר נפלא מלראות- נער מסופק, פורח וממוצה?"
להקת ציפורים מצומצמת עברה במעוף ישיר מעל ראשם, ממוקדת מטרה. צמודה, מחובקת.
ג'יימי כבר צילם לעצמו בראש את האובייקט הבא לציור…
הנער השחיל את ידו בין הסורגים, וג'יימי כמו במחוות חברות מתבקשת- השיב לו יד בחזרה. הם לחצו ידיים.
"מייק." הנער קד קידה מאולצת שגרמה לחברו לצחוק בטוב לב.
"גיימי." והלה כמו הוריד את הכובע שלא היה לו, גורם לשניהם שוב לחייך.
מייק התרחק באיטיות מהאזור, מנופף לו בידידות לשלום.
וג'יימי הסתובב חזרה לאחור והתקדם בעליזות אל עבר כיתתו.
'כיף לפגוש חברים שדומים לי' הוא הרהר לעצמו בהרגשה נעימה. 'זה משמח…' הוא קטף בעדינות כלנית אדומה שזקפה ראש לעומתו, נגע בה מעט בעלי הכותרת והריח את ריחה האופייני.
בשמחה פשוטה כזו הוא נכנס אל השיעור. מבטיח לעצמו לנצל ולו כמה שיכול- את שהותו במקום הזה, כי לכאן בסופו של דבר סובבה אותו יד ההשגחה.
אבל בתוך ליבו הוא סיכם להמשיך לבחון את הנושא הזה. 'אם לא לעכשיו…' הרהר הנער באבירות נערית… יועיל לו כשהיה בעצמו יהיה אב לילדים…
יום נפלא, ג'יימי!
יום מלא בסיפוק נהדר!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
