רגלה נתקלה בפעם המי יודע כמה בעיתון היומי הזרוק על שביל הבית. זה הפריע לה. זה, וצפירות האוטובוסים, והחום הבלתי נסבל, הצטרפו יחד למועקה שהלכה וגדלה. היא לא רגילה לזה. בעיירת הולדתה , אי שם מעבר לים, הכל שונה. רגוע יותר, שקט יותר ,מוכר יותר. מאז הגיעה לארץ היא מנסה בכל מאודה להתרגל, להתגבר, והיום הבינה שהיא לא מצליחה.
היא הקיפה את החצר הקטנה ופתחה את דלת ביתה. הבית שלה. בית בארץ הקודש. לו היו מספרים לה לפני שנה ומחצה שכך יהיה היתה חושבת שזהו חלום. נכנסה והניחה את תיקה ומחשבותיה נדדו אל היום ההוא. היום בו צלצל הטלפון ודודה שרה מחיפה היתה על הקו. אמא דיברה איתה. צחקה והזכירה את שמה, תמי, מספר פעמים. לאחר שנותקה השיחה אמא דיברה עם אבא ואז איתה. ומשם העניינים התגלגלו במהירות. הצעה מהארץ. בחור מצויין, משפחה טובה, דודה שרה מכירה אישית. בעוד חודש וחצי מתקיימת חתונה של משפחת הבחור והוא עתיד להגיע לניו יורק.
תמי אהבה את הרעיון. מאז ומתמיד חלמה לגור בארץ, ואם אפשר קרוב לירושלים… אכן השידוך עלה יפה ותמי הייתה הכלה המאושרת שזכתה בבחיר הישיבה יעקב, כישרון יראת שמיים ואצילות היו חלק בלתי נפרד ממנו.
צפירת האוטובוס קטעה את מחשבותיה והיא התנערה באחת. "שוב האוטובוסים" חשבה, "נו טוב, הפעם זה היה במקום". היא מוכרחה לסיים בדיקת עבודות, ובערב הם מוזמנים לשמחה משפחתית. תמי הוציאה את ערמת הניילוניות והתיישבה בכבדות. עבודות בדינים. הבנות ענו יפה סך הכל. אז למה העט נע באיטיות? או שמא זו היד האוחזת בו?
היא התעשתה ובדקה במהירות עוד עבודה ועוד אחת וכעבור שעה וחצי הניחה את העט מידה. " גרפיקה. זה מה שאני אוהבת וזה מה שלמדתי." אמרה לעצמה וקמה להכין לעצמה כוס תה. השעה כבר 4 ובעלה צריך לחזור בקרוב. היא הוציאה סיר קטן מהמקרר והניחה על הכיריים. הביטה בלהבות המרצדות "חמותה רצתה לעזור, בוודאי. לאחר החתונה כבר דיברה עם מי שדיברה והיא מצאה את עצמה בשערי בית הספר. מורה לדינים. המנהלת האירה לה פנים בהזכירה את חמתה מספר פעמים. זה קרה בעוד הזדמנוית: באירועים משפחתיים , בהכנסת ספר תורה שנערכה זה מכבר וגם בכנס הנשים הגדול לפני שבועות. הכל הכל מעריכים את פועלה של הגב' פורת. אשת חסד רבת פעלים היא, מעמודי התווך של עיירת מגוריה.
אך טבעי הוא שכלתה תישא בתואר מורה. תמי כיבתה את הלהבה ופנתה לערוך את השולחן הקטן. כאן היו ידיה זריזות יותר: המפה נוגבה ושתי צלחות מעוטרות הונחו אחת מול השניה. הצלחות האלה הזכירו לה מיד את בית הוריה שכן היתה זו מתנתם. כוסות וסכו"ם ועציץ ירוק לקישוט." זהו, הכל מוכן. כמה קל לערוך שולחן ,כמה קשה לערוך סדר במחשבות." חייכה קלות. באמת שטוב לה, התלמידות קשובות, בית הספר גם הוא לא רחוק. אוטובוס אחד והליכה רגלית. היחס כלפיה אוהד כיאה לכלה של גב' פורת. אבל לא רק. היא באמת מורה טובה. משקיעה ככל יכולתה. השיעורים מעניינים, היא משתדלת לשלב מבצעים וסיפורים. אז מה זה היה לה? כל כך רצתה לעלות לארץ , בעלה עוזר בכל צעד ושעל, הוריו אף פינו עבורם את יחידת הדיור שבקומת הקרקע. עבודה מסודרת. אך בליבה רוצה היא אחרת. לא רצתה לסרב להצעה של חמותה אף שחלומה היה עיצוב גרפי. היו לה עבודות מקוריות והיא סיימה בהצטיינות את לימודיה. בכל פעם שעלה צורך בעבודה לעצב כרזה או תעודת הצטיינות הרגישה כי היא פורחת. כבר צחקה ואמרה לאביגיל, המקבילה שלה, שיעשו חלוקת עבודה: היא תלמד והיא תכין את התעודות. "הנה, אביגיל", חשבה בעודה מארגנת את בגדי השבת שלה ליציאה בערב " היא כל כך אוהבת את העבודה. היא נולדה להיות מורה. כל היום היא חושבת על התלמידות והעינים שלה קורנות כשהיא בחברתן. וריקי? ולאה? הגיסות שלה אף הן מורות מהוללות. כמה אנחנו שונות..
נקישה בדלת ובעלה, יעקב, חזר. התיישבו לסעוד יחד והוא חש מיד בעננה שעל פניה.
ספרה לו הכל, שהיא לא שמחה. כלומר שמחה מאוד איתו אבל פחות בעבודה. זאת אומרת מרוצים ממנה אבל היא לא.על הציפיות של חמותה. הלחץ התערבב עם הבלבול. יעקב הקשיב ואז נטל את קנקן המים ומזג ממנו לכוסו. "איזה כוס זאת?" שאל, "כוס מים " ענתה בפשטות. הוא קם והוציא מן המקרר יין ומזג לכוסה. "ועכשיו?" "כוס יין" ענתה , לא מבינה מה מטרת החידה. "תמי, הכוס היא כוס. היא אותה כוס. השוני הוא בתוכן שיצקתי לתוכה. את יכולה להיות מורה או מנהלת חשבונות. אבל התוכן שתצקי למשרה נתון בידייך. ובכלל, תוכלי לדבר עם אימי בגלוי. לכולם משמשת היא אוזן קשבת ולך לא?" חייך באומרו זאת וקם ממקומו. הוא אסף את הצלחות, מניח לה להרהר בדבריו. "זה נכון, האתגר גדול יותר. בהוראה הקווים מאוד ברורים. בעיצוב, יהיה עליי להציב את הגבול. יישרה את שולי המפה. לעזוב את המשרה המכובדת? ומה תגיד על כך חמותה? היא שסידרה לה מקום עבודה. ככה להפנות לה עורף? לא לא , זה למעלה מכוחותיה. צריכה עדיין לחשוב. אולי לשוחח איתה?.
כעבור שבוע נקרתה בפניה ההזדמנות. נפגשו בכניסה לבית. ידי חמותה היו עמוסות סלים והיא הזדרזה להושיט לה יד. הן נכנסו יחד הביתה כשהיא עוזרת לה לפרוק. כשישבו לשתות אזרה אומץ: הודתה לה על התמיכה, על היד המכוונת, על הערכתה. הישירה מבט ואמרה לה שיש משהו שהיא חולמת לעשות וזה בתחום הגרפיקה. חמותה הנהנה. מקשיבה. תמי המשיכה במהירות מפחדת לתת לרגע הזה לחמוק. " אני מרגישה ששם אוכל לתרום יותר. יש המון תוכן שאפשר ליצוק גם בתחום הזה."
"אני שומעת" ענתה לה "לא אסתיר ממך שאני קצת מצטערת. תמי השפילה את עיניה, חשה חוסר נעימות. אולם, אז , שמעה אותה אומרת לאיטה: " אני חינכתי אחרת והוראה הוא המסלול המועדף עליי. את יכולה להיות מורה מצויינת ממש. אך", אמרה ופרשה את ידיה, "זוהי דרכך."
דיברו קצרות על עניינים נוספים ונפרדו. תמי צעדה בשביל הקטן אל דירתם. טרם החליטה, עדיין מגששת, אך מרגישה שצועדת היא כבר בשביל שלה
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
