קוראות יקרות
הסיפור 'ילדי הסירות' מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש בתקופה החשוכה ביותר לעם היהודי, תקופת השואה.
ערב המלחמה ובשנים הראשונות לאחר תחילתה, עשרות אלפי היהודים שנמלטו מאירופה מצאו מקלט בשנחאי שבסין.
שני גיבורי הסיפור שלנו, אורות קטנים בתקופה כה חשוכה, הם ילדים צעירים בני 7 שיחד עם משפחתם מצאו דרך להימלט ולהינצל במדינת המזרח הרחוקה.
הסיפור מתאים לנשים מעל גיל 18
"פגשתי את אבא שלך השבוע". הוא היה נראה רגוע יותר עכשיו ואנה שמחה שהצליחה להסיח את דעתו מהגעגוע.
"במשרדי הגו'ינט", היא נשפה על ידיה כדי לחממן. גיצים עפו מהאש והיא נרתעה לאחור.
"אתם מצפים למישהו?" הוא תלה בה מבט חוקר ושפתיו השתרבבו בשאלה.
"הוא שאל על אריך", היא חרצה ציפורניה בסלע הקטן והמשיכה: "אני ביקשתי ממנו", הסמיקה קלות.
הם ישבו שם שותקים זמן מה. אנה שמעה את אופניו של אבא חורקים מהשביל מעליהם, היא ידעה שמאוחר ובכל זאת היא תישאר עוד מעט.
"אבל את לא מכירה אותו, את אריך", הוא כחכח בגרונו. היא משכה בכתפיה, "אבל אני מכירה אותך", והמשיכה לחרוץ את הסלע ולמלא ציפורניה באדמה.
מנדי שתק לכמה רגעים ואז כחכח בגרונו, קולו רעד.
"תודה רבה לכם… זה… " הוא לא הצליח לברור את המילים הנכונות. דמעה שקופה חצופה חצתה לה הגבול והתגלגלה באיטיות על לחיו האדומה מקור, דמעה של תום וכנות.
"זה באמת יפה מצידך, גם הסופגנייה", הוא ניסה להתנסח נכון .
אנה התעטפה במעיל והידקה את הצעיף. "הייתי חייבת לך", היא נעמדה והעיפה מבט אחרון על הסירה. "אתה הצלת את אלבום הכרטיסים שלי", הזכירה לו.
"אני אלווה אותך". מנדי התכופף במהירות, השחיל רגליים למגפיים מגומי ונפנה לאחור.
אנה סימנה לאביה והוא נפנף לה חזרה מהשביל. היא פסעה במעלה השיפוע לצד מנדי שמבטו נדד אל הבלוקים שלהם, השיכונים שהם מתגוררים בו.
"את שמעת על ירושלים?" היא הנהנה מייד. וודאי ששמעה! כל ברכת המזון ותפילת שחרית נודדות מחשבותיה לעיר הקדושה, כשהיא תוהה איך נראות סמטאותיה, איזה קול משמיעות היונים בכותל המערבי, מדמיינת את עצמה הולכת על חומותיה העתיקות שמגנות עליה ומחבקות. שלא כמו חומות סין, הן מלאות הוד וכמיהה, מבטיחות לה שהיא ועמה רצויים כאן ואהובים.
"כשאהיה גדול אני רוצה לגור בירושלים. אולי תבואי גם לגור שם, אנה, נוכל בחנוכה לומר הלל ברחבת הכותל?" מנדי התחיל לשיר "הללויה" בקול גבוה, מניף ידיו כמנצח על מקהלה דמיונית.
עוף שאנה לא זיהתה מה מינו התעופף מהשיחים לתוך החשכה, כנראה לא רגיל לשירת הלל בחורף הסיני.
מנדי הפתיע בהחלט. היא לא חשבה עדיין על הזמן שאחרי המלחמה, אבל אם הוא כבר שואל…
"מה את אומרת על הרעיון, אנה?"
היא התרכזה בציור שעלה בדמיונה, דמיינה שירת הללויה עוצמתית על החומות ומאפיות קטנות ברובע העיר שמוכרות סופגניות שזופות בדוכנים על מרצפות אבן.
עששיות לילה הבליחו מרחוק בחלונות שיכון המהגרים והירח מעל, קורץ לריבועי החלונות ושר לילדים הישנים.
"כן", עיניה זהרו ופיה התעקל באיטיות לחיוך. "ירושלים, זה רעיון נהדר".
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
5 תגובות
וואו מאוד נהנתי לקרוא את הסדרה.
כתובה בצורה מרתקת ובשפה יפה, אין ספק שרחלי סופרת אלופה!!
חושבת שהיה יותר מתאים לכתוב את זה על שתי ילדות או שני ילדים בנים. חבל שבסיפור כל כך נוגע ללב וכתוב בטוב טעם, יהיה טעם לפגם
למה טעם לפגם??.
כתוב בצורה נקיה ובוגרת…
סיפור מהמם ומסקרן מאוד!!