נירה מאירי, אמא של מוטי, היא רק אחת. במשפחה של מוטי יש גם את
אחיותיו.
האם יתכן שמוטי סיפר להדסה, למשל, או לשיפי, ועוף השמים הוליך את
הקול לחמותה?
כשמוטי שב מהעבודה הוא מכחיש כל קשר למידע שהגיע לאמו.
”אין סיכוי שהייתי מספר לאף אחד על המחשב, כולל אף אחד“, הדגיש,
”מה עוד שאני עצמי לא עיכלתי שהכנסת לבית שלנו מחשב“.
רבקה חשה שהיא נעלבת. ”לא הכנסתי מחשב, סך הכל זה חלק מהלימודים“,
הזכירה.
מוטי נענע בראשו, הוא נראה עדיין קודר ורבקה חשה מצוקה של ממש.
הלימודים חשובים לה, אמת. רוב הלומדות עימה לא נתקלות בהתנגדות
כה עזה לטכנולוגיה כמו שהיא נתקלת, מדוע דווקא לה הביאה המרצה את
המחשב לבית?
”יותר לא אכניס לבית מחשב“, הצהירה בקול חגיגי.
מוטי השיב לה לקונית: ”תגידי בלי נדר“.
”למה בלי נדר?! אני באמת מתכוונת למה שאני אומרת“.
”תמיד טוב לומר בלי נדר, גם על החלטה טובה שאת בטוחה שתעמדי בה“.
אמר מוטי, הוא נראה מדוכדך. המחשבה שאימו יודעת על המחשב שרבקה
הביאה לביתם, השרתה עליו רוח נכאים.
אמא שלו אמא טובה, אכפתית מאוד, כל כך דואגת. הוא יודע עד כמה
אכפת לה שהם ילכו בדרך הטובה, יש דברים משמעותיים שהיא עושה
למען המטרה הזו, דברים שרק הוא יודע.
כמו למשל, הוא זוכר, שפעם אחת כשאחותו רצתה לקנות בגד שלא לרוחה
של האם, היא הבטיחה לה סכום מאוד גדול של כסף אם תוותר.
זה היה בעיניו מסירות נפש של ממש, שכן באותה תקופה הוריו חיתנו
מספר ילדים בזה אחר זה וכל שקל היה חשוב.
אימו מוכנה למסור נפש עבור השאיפה העזה שלה שכל צאצאיה ילכו
בדרך הטובה.
וכעת, היא בטח מאוכזבת נוראות. רק מהיכן היא יכלה לדעת על המחשב?
לשאול אותה?
הוא היה מהורהר כולו, ורבקה חשה כיצד עוד סדק נוצר בחומת הבית
שלהם.
*
במרחק מה מהמלון המפואר, היה בוסתן נאה מרחיב את הדעת. הוא היה
ריק, וליאו שמח לשבת בו, לנשום אויר מבושם תוך כדי שהוא מקשיב
לדבריו של בן שיחו, שנראה היה שהצליח לאזור כוחות לא לו, ופציעתו
כלל לא ניכרה עליו.
”הגעת להונג קונג בגלל המלחמה?“ שאל נירו, ממולל בידיו שיח ריחני
שהפיץ ניחוח נהדר.
ליאו התנשם עמוקות מבלי משים ואמר בקול צלול: ”אכן, כן, נמלטתי
מהונגריה“.
”מלחמות זה רע“, קולו של נירו נשמע מהורהר. ”מלחמות זה רע“, שב
ואמר.
”מאוד“, הסכים ליאו.
”איך קוראים לך?“ בירר נירו.
”ליאו, ליאו לוי“.
”לוי? אתה יהודי?“
”אבא שלי יהודי, אמי מאזרבייג‘ן, מוסלמית“.
נירו סקר אותו כאילו ראה אותו לראשונה, ואז גיחך קלות ”אתה חצי יהודי
וחצי מוסלמי?“
”האמת שאני לא יהודי ולא מוסלמי“, אמר ליאו בקול רם והתיישר, עיניו
ברקו בנחישות, ”אבא שלי שלום לוי הגיעה לאזרבייג‘ן תוך כדי נדודיו
במטרה למצוא פרנסה, רצונו היה לרכוש תבלינים ולמכור באירופה, אבל
אימי, בולגה ווליז, הפעילה כוחות רוחניים כדי לגרום לאבי להינשא לה“.
”כוחות רוחניים? הכוונה כישוף?“
”לא כישוף, ברור שלא כישוף“, אמר ליאו.
”אימי היתה גדולה מאוד, ענקית, היה לה לב זהב וגם הרבה תכשיטי
זהב. אבא שלי היה נמוך ורזה, הוא היה חכם גדול, בעל מוח ענק, גאון.
באותו יום של נדודים הוא הגיע לבית הוריה של אימי. הם התפעלו מאוד
מהבחור היהודי הגאון והעדין, והחליטו כי הם רוצים אותו כחתן לביתם.
סבתא שלי הצליחה להכניס כוחות רוחניים במזון. הוא היה רעב מאוד,
והסכים להצעה של הוריה לאכול אצלם, כך הוא נשאר איתם והתחתן עם
אימי“.
נירו הנהן בקשב רב, ”סיפור מעניין, אפילו מרתק מאוד“, אמר, ”אתה יודע
שליהודים אסור לאכול אוכל לא כשר?“
”הוא היה אוהב אדם, הוא אכל בכל מקום“, ליאו חייך חיוך קל, ”אבל אני
גדלתי בעולם של שנאה, היהודים דחו אותי, גם ההונגרים שנאו אותי, הם
לא הסכימו לקבל את העובדה שאני הבן של האישה הגדולה עם שיני הזהב,
שלא עשתה רע לאיש. אבא שלי נפטר כשהייתי קטן, מיד אחרי שהגענו
להונגריה, אולי מת משברון לב, או מבושה, למרות זאת כולם ידעו שאני
הבן של היהודי. הייתי דחוי כל חיי. כשהנאצים הגיעו להונגריה הם ידעו
שאני יהודי, אפילו שאני לא. הם רצו לשלוח אותי למחנה עבודה, ברחתי
משם בזכות הכוחות הרוחניים של אימי. אבל אמא שלי לא שרדה את
הדרך, כשהפלגנו באוניה הכוחות שלה עזבו אותה, אני הגעתי עד לכאן“.
נירו סקר אותו בתשומת לב כל זמן שדיבר, מבע פניו הביע התפעלות והוא
אמר: ”לא הגעת לכאן במקרה, ליאו לוי, רוחו של נרקציוס שלחה אותך
הנה. אתה בדיוק האדם אותו אנחנו מחפשים“.
ליאו שתק ארוכות ואז שאל, ”מי זה אנחנו?“
”זה סיפור ארוך מאוד, יקירי. סיפור שמגיע מאות שנים אחורה, לאגודה
סודית שהקים נרקציוס, ברומא, כשהגיע למסקנה שעליו להציל את העולם
מהיהודים“.
*
אחד האנשים אחז בידיו כינור גדול, שצבעו דהוי ומיתריו רופפים.
לאדם נוסף היתה רגל תותבת.
נתנאל הלל סקר את האנשים שהמתינו לו, עיניהם בורקות.
הוא הרגיש כמו שושנה בין החוחים, בגדיו היו מסודרים ונאים, הוא מגיע
מביתו הנעים, הוא צעיר, רענן ואפילו המנהיג של כל מדינה.
אבל כשהתחילו לדבר, הוא קלט פתאום עד כמה הם שמחים יותר ממנו,
וחייהם עשירים הרבה יותר ממה שיכול היה לדמיין שיהיו חייו, למרות
הקשיים הרבים והדרך המאתגרת שעברו עד שהגיעו למעמדם הנוכחי.
הם נפגשו במסעדה קטנה בפאתי מדרחוב יפו, הוא רצה לכנות אותם
בליבו ’קבצני ירושלים‘, אבל התנגד להגדרה הזו, כך שהחליט לכנות אותם
’כאנשים שיש להם מה לומר‘.
עיניו חלפו על פניהם, מחפשות ללמוד קצת יותר על המחשבות שלהם, על
האופי של כל אחד, על מה שגרם להם להגיע לאן שהגיעו.
הם לא אכזבו, ולא היו צריכים יותר מידי עידוד כדי לספר לו על התהליך
שהם עברו, כל אחד מהמקום שלו, עד שהגיעו לרחובות, חיים מנדבת יד
של אנשים טובים ומנהלים קהילת קבצנים קטנה שככל הנראה מאחד
אותה מנחם, הקבצן שהציג עצמו כבעל הוצאה לאור לשעבר.
*
”איך זה להיות במקום ראשון?“ שאלה אותה דינה בקול נעים כשהגישה
להן את העבודות עם ציונים.
רבקה חייכה, נוטלת את התיקיה בתודה.
”אני חייבת לומר לך רבקה שהפתעת גם את ההנהלה, ויונית ביקשה
שתיגשי אליה למשרד“, מילים אלו שנאמרו בקול רם, גרמו לתלמידות
המכללה לסקור את רבקה במבטים ארוכים, שנעמו לה מאוד.
רבקה פסעה לעבר מתחם ההנהלה בקמפוס, מנסה לנחש מה יונית רוצה
לומר לה, היא בטח רוצה לשבח אותה! אמנם עזבה משכבר הימים את
הלימודים ואת ההתייחסות לציוני שבח, למרות זאת חשה שליבה מפרפר
בהתרגשות.
יונית המתינה לה, עיניה נצנצו בערנות כשרבקה נכנסה למשרד.
”שלום לך, רבקה מאירי, שבי בבקשה“, קולה היה רשמי ומבע פניה שידר
יציבות, למרות זאת ידה שיחקה בעצבנות מסוימת בעט שעל השולחן,
תנועה זו לא נעלמה מעיניה של רבקה.
”אני חייבת לשתף אותך, רבקה, בחיי האישיים“, יונית הניחה את העט על
השולחן והבעה החלטית עלתה על פניה, גווה התיישר וניכר שהיא באה
לידי החלטה לשים את המבוכה בצד, ולדבר ישירות.
השינוי המהיר אצל בת שיחתה הפתיע את רבקה, היא השתדלה לא לפספס
את הנאמר.
”לפני שאשתף אותך אני רוצה לציין שההנהלה הראשית הורתה לי לציין
אותך לשבח. את יודעת, רבקה, אנחנו מכשירים כאן את דור המנהיגות
הבא, וההנהלה הראשית עוקבת אחרי התקדמות של כל אחת באופן אישי,
הם התרשמו מהדרך שלך וציינו שאת מעוררת השראה: הגעת מבית סגור,
ואת פותחת את עולמך לעולם סביבך באופן מעורר התפעלות“.
רבקה נסתה להבין מתוך המלל שנשמע כמחמאה ואם יש בו אמירות
נסתרות, אבל יונית המשיכה לדבר בקול נעים, לא נותנת לה שהות לחשוב.
”וכעת, נניח את ההתפעלות של ההנהלה הראשית בצד, הם מתפעלים
מתלמידות נוספות, כך שהם פחות רלוונטיים כרגע“.
”אוקי“, רבקה הצליחה להשחיל תגובה, ממתינה בקוצר רוח סמוי להמשך.
”יש לי בקשה אישית, רבקה, אולי תוכלי לסייע לי?“
”כן, אני מוכנה“, השיבה רבקה במהירות, ולאחר רגע נזפה בעצמה, בעיקר
מכיוון שהיא לא שמעה עדיין מה הבקשה.
”אני עוסקת כרגע בשליחות חשובה, רבקה יקרה. מספר אנשים טובים
מהקהילה החרדית הסתבכו כלכלית והתבקשתי על ידי אנשי קשר בקהילה,
לפתוח מיזם כדי לעזור להם. כמובן שאנחנו כאן במכללה תמיד שמחים
לתרום מהיכולות שלנו והמשאבים שלנו לקהילה.
כך שהחלטתי, לאור היכרותי איתך, שאוכל לבקש ממך: האם תרצי
להשתתף? הכוונה אם תוכלי לרכז את התרומות. כמובן שתקבלי תשלום
על כך, אבל התשלום הוא גם שכר עצום מהשמים, כפי שאמרו לי העסקנים,
הם יפנו לגדולי ישראל ותקבלי ברכה.
וכמובן, זו תהיה גם התנסות בזמן אמת מול כישורי ההנהגה שלך, דבר
שיעלה לך ציון אוטומטית“. יונית שתקה לרגע ואז אמרה: ”את מוכנה
ליטול על עצמך את התפקיד?“
”כן, בשמחה“, השיבה רבקה בחיוך, ”מה עלי לעשות?“
”אוקי, ידעתי שאפשר לסמוך עליך“. יונית נשמה לרווחה, ”זה לא תפקיד
מסובך, ייקח לך פחות משעה ביום. אשמח להסביר לך מה צריך לעשות“.
*
"אתה מסתכן מידי, מילאן", אמר תום אנדרסון. "אתה צריך לצאת פחות או
לפחות להסוות את זהותך".
"או למצוא כפילים בשכר, שיופיעו במקומך בפגישות". הוסיף אלן בזהירות.
מילאן הקשיב לנאמניו בתשומת לב אך שתק שלא כהרגלו.
"אתה צריך להבין שהפעילות שלך מסוכנת דווקא בגלל המהפך האנרכיסטי
המוצלח בישראל", אמר תום.
"אנשים רבים ירצו לפגוע בך או לפחות לקחת אותך אליהם ולשלוט
באמצעותך על המנהיג של האנרכיה. תחשוב על זה שככל שחולף הזמן כך
מנהיגים גלויים אך גם מנהיגי צללים מבינים את הכח שיש לך. אתה הופך
להיות דמות מאוד מבוקשת, ואתה מסתמך על אינטואיציה?"
מילאן חייך לראשונה: "וגם על הרובוט הגאון שלי, בל, שיעשה בשבילי
הכל".
"אני רואה על פניך זחיחות מילאן, מישהו מחכה לזמן מתאים בו תעשה
טעות, אנשים בוחנים אותך, אתה במעקב. חובה למצוא אסטרטגיה
מתאימה. יותר מידי דברים מונחים על כף המאזניים".
"טוב, אני מקבל את דבריך תום. תכתוב תכנית שתגן על נכסי שחרור
עולמי ועל האינטרסים שלנו".
*
רב איטאי הביט לכיוונו של האיש הרומאי הגבוה שסנטרו מרובע, הוא סקר
אותו במהירות, משער שהלה ינסה לפתוח עימו בשיחה. מה שאכן קרה.
"אפשר לשוחח עם כבודו?" שאל הרומאי.
חיוך הופיע בעיניו המאירות של רב איטאי, עיניו הפיקו חכמה כה גדולה
עד שנרקיציוס השפיל מבטו.
"באתי ללמוד תורה", אמר הרומאי בקול רועד. היתה סיבה נוספת מדוע
השפיל האיש הגבוה, עוטה השררה הרומאית, את מבטו: אישוניו יקדו
בזעם תוסס, כזה שרב איטאי יכול היה בקלות לזהות, ואולי לתהות על
קנקנו האמיתי.
"ללמוד תורה?" קולו של רב איטאי היה מדוד.
"כן, רצוני ללמוד אל"ף בי"ת, ולאחר מכן להתקדם בלימוד יסודות התורה.
אני מבקש להכיר את העולם האמיתי", אמר נרקיציוס.
חיוך רחב ריחף על פניו של רב איטאי. "על פי מראך, כמדומה לי שאתה
אדם בעל שררה. זכורני אונקלוס הגר, שעזב כבוד וגדולה ובחר לחסות בצל
השכינה", אמר.
נרקיציוס התיישב מול הרב איטאי ואמר: "נרקיציוס שמי, וקרוי אני על
שם ההוא שנפשו חשקה בבבואתו, עד שמת מחמת שלא רצה לפגום ביופיו
המשתקף במים", אמר.
רב איטאי הנהן קלות, ואמר: "מעשה זה ידוע הוא, ואף אנו, בני ישראל,
סיפורים כיוצא בו בידנו".
"וכי אף בכם היה איש נאה תואר, שמרוב הערצתו לעצמו הביאו הדבר
לכליה?" שאל נרקציוס והתיישב מבלי משים על ספסל העץ, מול הספרים
הפתוחים על שולחנו של רב איטאי.
רב איטאי נענע בראשו, "לא, הסיפור היהודי שונה. העם היהודי מתקן
את העולם כולו. התורה מלמדת אותנו לעבוד על המידות, אבל בלי קשר
לתיקון המידות, סוד קיומו היהודי של העם טמון באחדות שלו, רק בזכות
האחדות אנחנו מצליחים להשפיע זה על זה ודרך כך לתקן את העולם".
"ספר לי את סיפורו הדומה של נרקיסוס היהודי", אמר נרקציוס, מרים את
עיניו לראשונה, סוקר את פניו של רב איטאי.
רב איטאי נרתע מעט לנוכח המבט העז, אך לא יכול היה לסרב לבקשה:
"אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד: פעם
אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי,
וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך
זה הָּנּ�ֶאֶה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן
המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם;
אמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד
להיות רימה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על
ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל!"
נרקציוס קלט לאיטו את המסר, פרצופו האדים והוא התנשם קצובות, כדי
לנסות לאזן את כעסו שגאה בו להשחית.
שוב העם היהודי מצליח, בכח אמונתו בתורתו, להתעלות מעל החומר,
ויותר גרוע מכך, מצליח להתעלות מעל רוח האדם האנושי.
נרקיסוס הרומאי מת, בן דמותו של נרקיסוס, הנזיר היהודי, זוכה לחיי
עולם.
קולות שונים זמזמו באוזניו, דופקים על ליבו: "העם היהודי ינצח, הוא
ישלוט על העולם, העם הקטן הזה ימחק את התרבויות כולן, וימליך תרבות
אחרת, תרבות שתבלע את העולם כולו, רומא תימחק"…
"אין לרומא עתיד", הצליח למלמל לכיוונו של רב איטאי. הוא היה אחוז
בעתה, ורץ החוצה, אל הרחוב היהודי התוסס, לא שולח מבט נוסף לעבר
בית המדרש ולעברו של רב איטאי, שמבלי משים הבליע אנחה, "ואהבת
את הגר", מלמל לעצמו.
נרקציוס רץ כנישא על פני הרוח לעבר ביתו של הנציב הרומאי
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
