אז היא יושבת מולי כל כך עצובה.
היא אומרת לי שהיא מאובחנת עם דיכאון, ומטופלת. החיים פגשו אותה בכל כך הרבה פינות חשוכות והנפש שלה קרסה.
האמת שכבר נפגשנו בעבר, בקליניקה שלי. היו פעמים שהצלחתי למקד והיו פעמים שפחות, אבל הפעם היא ממש התעקשה להגיע .
זה כבר כמה שנים ששני ילדים שלה לא בדיוק על הדרך העולה בית השם, זה יותר על הדרך היורדת מי אשם…
ומתפרקים לה דברים מול העיניים והיא בהתמודדות אינטנסיבית, וגם ככה היא אחרי סיפור של בריאות עם מחלה כרונית ואבא מבוגר עם אלצהיימר ועוד כל מיני תוספות יוקר,
אבל הסיפור של הילדים הכריע.
והיא החליטה לבוא שוב לסיבוב של אימון רגשי. הפעם החלטתי שאני עושה תיאום ציפיות הרבה יותר מדוייק מהפעמים הקודמות. כי אם היא החליטה לבוא זה סימן שהיא מרגישה שמשהו פה כן עוזר לה- ויחד עם זה – בוא נמקד את הצעדים שלנו כדי שנדע לאן אנחנו יכולים להגיע, ובעיקר לאן אנחנו לא מבטיחים להגיע. ותכלס התחלנו לפטפט והיו הרבה חיוכים (שזה היה ממש מעניין!) וכך התחיל המפגש שלנו. ותוך כדי עבודה הגענו קצת לדמיון מודרך, וביקשתי ממנה לצייר בדמיונה את תמונת חייה . התמונה שהיא ציירה בתיאורה, הייתה עגומה מאוד. דרך בגווני חום ושחור בלי אופק בלי שמיים בלי עננים. דרך טרשית ועייפה, בלי סוף. דרך שלא רוצים להיות בה ולא רוצים ללכת אותה.
שאלתי אותה איך נראות הדרכים של כולם, אלה שהן לא שלה. האם היא יכולה לצייר בראש תמונת דרך של אלה שכן זכו לדרך "ההיא" שהיא לא הולכת בה. שם למרבה הפתעה היא ציירה בעיני רוחה דרך בגוונים חיים, עליזים עם הרים, עם דשא ופרחים.
שם היו שמיים אופק ועננים.
ועכשיו התחלנו קצת לשחק…
אני מאוד מאמינה בכל דרך משחקית בחיים, הרי גם ככה המסע שלנו הוא חתיכת מסע-משא- מסה, ואם אפשר להקליל את האירועים אני בעד. אני קוראת לזה "בואו נשחק עם החיים". אחרי שגיליתי את הרעיונות של רבי נחמן בנושא "מילי דשטותא", יש לי אפילו גושפנקה דוסניקית ואני מגייסת אותה בכל רגע אפשרי. ואז כשהיו לנו את שתי הדרכים שלה, הדרך שלה – שאנחנו לא רוצים ללכת בה וזו של כל האחרים- שממש מתחשק ללכת בה השאלה ששאלתי הייתה "מה כן יש בדרך שלה שבעצם הוא סוג של נקודת אור". כמה שהדרך הייתה שחורה אפלולית ולא מזמינה פתאום צצו שם ילדים, נכדים, משפחה שתומכת בעל שמנסה לעזור בכל דרך אפשרית ולאט לאט התמונה החלה להתכסות בדמויות שהיו הפסקות יזומות מהשחור והרע והאיכס. (מזל שיש לה הרבה ילדים… התמונה התמלאת חת שתיים….) ואז שיחקנו קצת ב"האם מגיע לי" – האם מגיע לך שגם הדרך שלך תהיה מוארת ושמחה וצבעונית כמו הדרך של כל האנשים. וכל כך שמחתי שהתשובה הייתה "כן" .כי המשך המשחק היה להעביר חפצים או דברים מהתמונה הצבעונית אל תמונת חייה.
כל כך הרבה פעמים אנחנו שוכחים לרצות, אנחנו מתרגלים למצב כמו שהוא, אנחנו חושבים שאנחנו לא ראויים, אנחנו חושבים שמה שקיבלנו רק זה מה שמגיע לנו, אנחנו לא מרשים לעצמנו כבר להאמין לרצות או להתפלל שאי שם מחכה לנו תמונה יפה צבעונית וזורחת.
ואני רוצה כל כך שנחזיר כולנו לעצמנו את הרצון הזה והאמון הזה שיש דרכים אחרות נוספות, שגם לנו מגיע לטעום אותן. לתוך התמונה של שיפרה היא העתיקה והכניסה בית חם עם ריחות של מרק, שמעניק ונותן ומגונן, לאחת הדמויות על התמונה – אחד הילדים, כן כן – זה שעושה לה שמח, היא העניקה זר פרחים צהוב. את הדמויות של בני המשפחה שהיו רגע קודם בשחור לבן היא הסכימה לעטוף בהילה של אור, לצבוע את הבגדים שלהם בצבעים קצת יותר רלוונטיים מתמונות שחור לבן, להוסיף קרני שמש שיבהירו את התמונה ויאירו אותה, ואם בשלושה ארבעה דברים הראשונים זה היה לה קשה לאט לאט היא ממש אמרה לי שהיא מרגישה שמגיעה לה גם קצת דשא בתמונה ואפשר לשים שם גם עץ ואולי בכל אופן בקצה העליון רואים קצת שמיים. ואז בדקנו איזה תמונה יותר נעימה- זו של עכשיו עם התוספות והשדרוגים- או מה שהיה קודם. ואני לא צריכה לספר לכם מה הייתה התשובה.
במפגש הזה למדנו לרצות, לחשוק בדברים להרשות לעצמנו לבקש, להרשות לעצמנו להאמין שמגיע לנו ולומר את זה בקול . שלחתי אותה הביתה עם שיעורי בית לצייר את הדרך כפי שהיא נראית כרגע ולהוסיף עליה דברים שהיא כבר שכחה שהיא רוצה כי כל כך הרבה שנים היא מאמינה לרופאים שהיא בדיכאון והיא שכחה כבר איך אנשים רגילים פשוט רוצים.
תקשיבו טוב, ותדמיינו שאתם רואים את האצבע שלי כמו מורה – מנפנפת מולכם בעוז ובהחלטיות : אף אחד, כן, אף אחד! לא אחראי על האושר שלנו, רק אנחנו!!! וגם אם קרה, ונסיבות חיינו תקעו אותנו בחלק הנמוך והמעצבן של הסקאלה- עדיין התודעה שלנו והמיינדסט שלנו יכול לסחוב אותנו לחלק העליון של הסקאלה . ואם אנחנו לא נחזיר לעצמנו את הרצון, את האמון, את שמחת החיים אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו.
יש הרבה אנשים שחושבים ששמחת חיים זו התוצאה. אני אומרת לכם שמחת חיים זו הדרך, ובעזרתה אפשר להשיג כל כך הרבה תוצאות גם הרבה יותר גדולות ממה שאנחנו מאמינים שאפשר- כולל בקשר עם הילדים. יש היו תקופות שאני עבדתי כל כך קשה כדי להחזיר / או לשמר את שמחת החיים שלי כי ידעתי שבלי זה אני לא אגיע לאף מקום.
בלי שמחת חיים הדרך שלי תהיה שחור חום, בלי שמיים אופק ועננים.
תנסו השבוע לחזור לרצות לחזור להאמין שאפשר שוב לחשוב- שמגיע לכם.
גם הקדוש ברוך הוא כשהוא ברא את העולם, הוא ידע שהעולם צריך גשם, אבל הוא ממש חיכה שהאדם הראשון יבין שהוא צריך ויבקש, ואם אנחנו לא רוצים או מבטאים את הרצון או בכלל מאמינים שאנחנו יכולים לקבל ושמגיע לנו העננים יהיו תלויים בשמיים, ברקים רעמים אבל עד שלא נפרוס כפיים לשמיים הגשם לא ירד
תזכרו, השלבים הם קודם לרצות אחר כך להאמין גם שמגיע לי וגם שאפשר ואז לבקש ולהתפלל. אבל חייבים לרצות קודם. הרצון הוא כוח מניע מאוד מאוד חזק וכשאין רצון- אין שמחה, אין תנועה.
נון בית חשוב ממש:
אל תחשבו אני לא סתם איזה נאיבית שחושבת שאם נתחיל לרצות אז נקבל הכל. זה לא ממש בטוח שזה עובד ככה.
אבל לפעמים במסגרת סחרחרת החיים- אנחנו שוכחים לרצות דברים מסוימים, ואני רוצה להזכיר לנו איך זה מרגיש וכמה זה חשוב וכמה כוח אנרגיה ותנועה זה מכניס.
חוץ מזה מה אכפת לכם לצאת לעוד איזה חוויה מסקרנת ולראות לאן נגיע?!
תמיד בסוף אפשר להוסיף חפצים מהתמונה של הדרך של מישהו אחר… 😂
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
