זה היה עץ אחד ועצה אחת שטיכסתי לעצמי בעולמי הפנימי המתוק בלי שאף אחד ידע.
אולי גם לא אני. בטח לא אז, ובטח לא במודע.
כולנו עברנו את התהליך הזה, אני פשוט כותבת עליו עכשיו. חיכיתי לט"ו בשבט שכבר יגיע ותובנות הצמיחה הזו יהיו מתאימות להיכתב.
על העץ הזה והשהות תחתיו ידעתי כל השנים, אבל שכחתי. בזמן האחרון כשמשתחררים לי חסכונות זכרונותיים ואני פוגשת הרבה נשים בתהליכי גדילה, העץ שוב קורא לי בענפיו.
במשך כתיבת "עכשיו אני מתפללת", חשבתי עליו המון, ואפילו נסעתי לראות אם הוא עוד שם. והוא לא היה. ודי, עשיתי לעצמי הנחה תוך כדי הדיבורים הפנימיים האלה שמשכנעים אותך, "נו הוא לא פה, אז זה סימן בשבילך, ועזבי אותו'. ובאמת עזבתי. ידעתי שיש משהו עם העץ הזה, אבל זה לא היה לי ברור. אני עוברת ברחוב של העץ הזה, או איפה שהוא היה פעם שתול, הרבה פעמים בחיי. ההורים שלי גרים בהמשך הרחוב הזה עד היום.
כשאני ממהרת, אני עוברת במקום שהוא היה שתול בו פעם, וקורצת.
כשאני עם זמן, אני נעצרת.
זוכרת את הצל שהוא עשה, זוכרת אפילו איך הוא הרים בשורשיו את המדרכה. ילדים קרובים בגובהם אל מדרכות. ילדים רואים היטב לא רק את המדרכות אלא גם את החיבורים בין המרצפות המרכיבות אותן.
היום יש בדיוק במקום שבו צמח לתפארת, וילה כזו. לא מאה אחוז הטעם שלי. וילה של אנשים שאני לא מכירה. וכנראה גם לא אכיר. התריסים שם תמיד סגורים.
מה קרה מתחת לעץ הזה? קרה בו המון, ואני אנסה במילים וברווחים בין המילים להסביר. ויהיו כאלה שיבינו ויהיו כאלה שלא. אבל כולנו עשינו את מה שאני עשיתי מתחת לעץ הזה, פעם ועוד פעם ועוד פעם, אני פשוט כותבת את זה בקול רם. אמרתי את זה כבר?
'המחשבות הסודיות' מתחת לעץ, חישובי הדרך, הם משהו מתוק שכל הילדים עושים בילדותם ולוקחים איתם בתיק האישי אל ההמשך.
באותו יום, אני חושבת שהייתי בת חמש, אבל אולי בת חמש וחצי. אני יודעת לזהות לפי נקודות ציון משפחתיות. אימא בטח אמרה לי משהו שעיצבן, או אבא, או סבתא, או המטפלת בלומה, שהיתה בעצם באופן פורמלי המטפלת של אחי הקטן. היא סידרה לו את הארון עם הבגדים הקטנים שלו, וקצת צעקה עליי בקול של סמכותית כזו, "לך אני בחיים לא אסדר את הארון, את ילדה מבולגנת, ואת תסדרי לעצמך", ואז היא שוב חזרה, ושוב הרעימה, "אני לא אסדר לך את הארון". בכלל לא יודעת אם רציתי שהיא תסדר לי את הארון.
אני לא יודעת מאיפה היה לי אומץ, אבל אולי זו לא התכונה החלשה שלי, הסתכלתי ימינה ושמאלה, עלה בי הבכי הזה שתיכף יבוא בגולה של הגרון, ארזתי לי תיק אוכל קטן, זוכרת שדחפתי לתוכו במבה אוסם ומימייה, ויצאתי לדרך. לא הודעתי לאף אחד כלום, את כל המבוגרים האלה, לא עידכנתי. צעדתי וצעדתי על המדרכה בבטחה, כי גם קצת פחדתי, הלכתי עד העץ. היום כשאני עומדת את מרחק הצעדה, זה יוצא שני בתים פרטיים ימינה מהבית שלנו. מעט. קצת. אבל בשביל ילדה בת חמש, הרגשתי שממש התרחקתי. ועוד לבד. ישבתי מתחת לעץ הזה, פתחתי לעצמי בתחושת מסוגלות את הבמבה שלי. ומה?
אני לא יודעת בדיוק מה, אבל פיתחתי לעצמי באותם רגעים דרכי מילוט מחשבתיים, אולי הרגשתי בודדה כזאת, עצמאית כזאת, מתכננת תיכנונים על עולם הגדולים כזאת, בכל אופן, נכנסתי עם "ברוכה הבאה" בגדול כזה אל העולם הפנימי הסודי, הקסום, שהתפתח איי אז בתוך כולנו, אל שיטת ה"אני כבר אסתדר לבד", "כל המבוגרים האלה לא מבינים אותי", למרות שרציתי שכן.
מצאתי לעצמי פתרון. שהוא רק שלי. ברחתי ממנו אליו. ממנו אליי. וישבתי שם. מכרסמת במבה. אני חושבת שחיכיתי. שמישהו יבוא לחפש אותי. שיבינו שהלכתי, שנעלבתי, שאני לא יכולה לסדר ארון, בטח אם הוא גבוה, ושלא עשיתי כלום, רק הוצאתי חולצה וכל הערימה התמוטטה.
אף אחד לא בא. אז חזרתי. בטח נעדרתי לארבע דקות. אולי שש. מתחת לסלע צומחת לפתע ומתחת לעץ צומחת ברגע, שיטה, חז"ל ייטיבו לקרוא לה גם, שטות. כולנו פיתחנו לעצמנו שיטות הישרדות כשהיינו קטנים, ילדים רגילים בהחלט. ומשם עוד העמסנו והשתמשנו בשיטה, כי היא עבדה. והצילה אותנו. בכל זאת, אנחנו המצאנו אותה. ואנחנו יושבות במעגל בסדנה וכל אחת מספרת על 'שיטת השטות' שלה, המתוקה, זאת שמוחבאת עמוק בתוך האישיות, ולפעמים עושה לך צרות ומריבות, שכשהעץ כבר איננו, ואת כבר גדולה, אולי אפשר כבר להחליף אותה?
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
