וכשהגיע טו בשבט
היה ר' יחיאל מתעכב בתפילת שחרית ומתחנן על אתרוגיו בכפל כפליים.
כי פרדס גדול היה ליחיאל "דער אסרוגמאן" (איש האתרוגים) בפאתי היישוב. שורות שורות של עצים ירוקים ברווחים שווים , בשבילים מטופלים ונקיים בין העצים. וכל יום היה ר' יחיאל צועד שעות בפרדסו, בוחן אילן אילן ופרי פרי, לבל ימיקוהו הרוחות והמזיקין, והיה מלטף את המרחב סביב כל אתרוג ואתרוג ואומר לו "גדל".
כמו אבא אוהב ורחום לתינוקות הרכים שלו.
מסיר מעכבים ועלים ולכלוכים, מלטף באצבע נקיה ועדינה קליפה ריחנית ורכה ומסקל משעולים ביד אוהבת.
ובטית וו בשבט, בראש השנה של האילן, ככתוב בפרק א' במסכת ראש השנה, היה רב יחיאל מתעכב בתפילת שחרית ומתפלל על אתרוגיו היקרים, שיצלחו בידו ויעלו יפה, ויזכה הוא על ידם לפאר את השם במצוות ארבעה מינים בהידור.
והשנה
השנה הזו היתה שונה לרב יחיאל דער אסרוגמאן.
כבר בתחילתה, שמט הוא את אדמתו ופרדסו היקר, שהן שמיטה היתה. שלטים גדולים בירוק וצהוב נתלו סביב גדרה העוקצנית והמחלידה. "כאן שומרים שמיטה" הדפיס עליהם הוועד לשמירת השמיטה. השער הכבד והחורקני נשאר פתוח, ועל השער הוצמד שלט קרטון, בכתב יד בטוש שחור "הפקר".
וכבר בתחילת השנה המיוחדת הזו הרים דער אסרוגמאן עיניו אל השמיים ובכף יד פתוחה ומבקשת דיבר עם הקדוש ברוך הוא וכך אמר לו-
"גלוי וידוע לפניך כמה יקר לי הפרדס הזה. ואני שומט אותו. לכבודך. כי כך כתבת בתורתך. "והשביעית תשמטנה ונטשתה"(שמות), ואחר כך נכתב "וציויתי את ברכתי "(ויקרא). עכשיו אני כולי, עברי, הווי ועתידי מסורים בידיך, והלוואי וזכיתי ומצווה אתה את ברכתך ".
אבל השנה בט"ו בשבט
האריך רב יחיאל בתפילת שחרית עשרת מונים. ובכה, ובכה, ובכה, ושפך תחנונים וכאבו לפני המקום ברוך הוא.
ולא בגלל השמיטה, או הפרדס.
אלא בגלל יומטוב, הבן יקיר שלו. בן זקוניו שנולד לו בניסים.
בי"ב בשבט, הודיע יומטי שלא טוב לו בישיבה, בי"ג שבט, סיפר להוריו המבוגרים שעזב את הישיבה והוא בוחר דרך חדשה ומאד אחרת ושאינה קשורה לדת , ובי"ד צנח בבית עם מזוודה עמוסה להתפקע, ובלבוש שאינו שמונה בגדים, וגם לא בצבעי הכהן גדול או הדיוט,אלא בגוונים של פרדסים פורחים .
אבא ואמא של יומטי היו הלומים.
מההפתעה, מהקצב, מהמילים, מהמעשים.
ולאחר ההלם הראשוני זחלו בלב המבוגר תחושות קשות וכואבות של אכזבה, כעס, בושה ואשמה.
וכך עמד רב יחיאל בבוקר טו, בתפילת שחרית, ממרר בבכי ומתחנן לאבא שבשמיים שיעזור לו ולשיינדל נוות ביתו, להצליח לנשום בין בכי לבכי.
ובמקום על האתרוגים השמוטים בפרדס הירוק הוא בוכה על השלכת שמקננת בלבו ואולי בביתו. יום הדין לאילן, ואילנו שלו, מה יהא עליו?? איך ייתכן שמאילנא רברבא שכזה, שזכו לו שיינדל הצדקת והוא, נשמט האתרוג הזה תחת ידם….
ועומד רב יחיאל וימים נוראים הוא מרגיש. יום כיפור הוא עבורו. יום דין של האתרוג הכי חשוב בפרדס.
והוא מחטט ומעדר בשורשיו, מעיין בגזעו ומחפש מניין יצא החוטר השונה הזה ומתפלל כמו בכל שנה, על האתרוגים, אבל הפעם הוא מתפלל על אתרוג יקר מאד.
ושוב חולפים החודשים בתקתוק אחיד. השעון, ממשיך לצעוד בכיוון אחד, גם כששקט וגם כששאון לו. הימים חולפים גם כשאנחנו מחייכים בהם וגם כשאנחנו כואבים. גם כשרב יחיאל ושיינדל מפשפשים במעשיהם ובביתם לקושש להם נחמות קטנות בכאוס הגדול שאופף את הבית שלהם. ייעוצים, כעסים, גבולות נשברים, גווילין נצרפים , אותיות פורחות באוויר, לבבות פורחים בדאגה אינסופית ואהבה שמחפשת לה דרכים משונות. ורעידת האדמה הראשונה מייצרת עוד כמה נלוות ומרסקת קירות לב חדרים כמוסים ומסדרונות שאבדו בחשיכה.
והפרדס….. הפרדס הירוק שמוט. העצים צימחו פירות, הפירות הפקר הם. רב יחיאל צועד מדי יום בין השורות, בגו כפוף ונפש שפופה, משמיט את אילנותיו המעטירים ואת אילנו הפרטי , עושה בהם מלאכות חיוניות שלא ייהרסו, ושלא יתקלקל בהם לבם ונושא ידיו לשמיים אל שותפו הנאמן שיצווה באילנותיו ובפירותיו את ברכתו. הנה כבר תיכפ ממש, ייקטפו הפירות וייעטפו ברשת רכה ומגוננת, ויישלחו אל השווקים על ידי בית הדין להדר בהם מצוות ארבע מינים…..
ולילה אחד התהפך רב יחיאל בשנתו ובחלומו ערימות ערימות של אתרוגים יקרים. ירוקים, צהובים גדולים וקטנים. טריים וריחניים. ותלי האתרוגים הנאים מפתים את העין לראות ואת היד לגעת. ופתאום מאחד האתרוגים זוחלת החוצה תולעת והנה עוד אחת ועוד. ורביחיאל המבוהל מוציא סכין מכיסו וחוצה את אחד האתרוגים המרשימים ואוי ואבוי. מבחוץ הקליפה מהודרת ומושלמת, אבל מבפנים,בפנים הכל מתולע, הכל רקוב, הכל נורא. ורב יחיאל פותח עוד אחד ועוד אתרוג והמחזה קורע את לבו והוא עומד וידיו פכורות אל על וצועק את נפשו בייאוש נוראאאא
וקול רך ומבוהל לוחש באוזנו יחאיל, יחיאל, קום, זה רק חלום….
ומתוך קורי החלום הנורא רב יחיאל מתעורר בעיניים טרוטות ורטובות מדמעות, מתלבש בחופזה ורץ לפרדס לראות- השלום לילדיו, ליקיריו, לאתרוגים שלו.
ושקט בפרדס.
לילה. ככל הלילות. והאתרוגים תלויים על הענפים, מתנועעים ברחש הרוח. לוחשים לאשמורת שלישית ומקבלים את פניה.
עומד רב יחיאל בפרדס מבוהל ומבולבל.
התערבבו בו האירועים. תינוקות של העץ, עם תינוק של בית רבן, עמל ותפילות של צער גידול ובית גידול, טרחה וטיפוח של אתרוגים על האילן ואתרוג של העץ המשפחתי….
עומד רב יחיאל בחושך העמוק ואומר לעצמו : "הכל בסדר יחיאל, האתרוגים בסדר, האתרוג בסדר. כולם אהובים כולם ברורים כולם צדיקים…."
זה היה רק חלום
זה היה רק חלום.
דמים בדמים נגעו.
ושוב מגיעים ימי ערב ראש השנה, של תום שנת השמיטה . אנשים וילדים מגיעים אל פרדס ההפקר של רב יחיאל גם כדי לראות פרדס של הפקר וגם כדי לקטוף להם אתרוג לחג שיבוא עלינו לטובה. ורב יחיאל דער אסרוגמאן, עומד עליהם ומזהירם לבל יקלקלו, לבל ישחיתו, ולבל יקטפו סתם או יזלזלו בפרי היקר. כי גם אתרוג שמוט, עדיין כשר הוא מאד לברכה, ומהודר לתומכי שמיטה.
וכל אתרוג שנקטף ונלקח
עומד רב יחיאל ומלטף באצבעותיו ואומר לבעליו החדש – "אוי איזה אתרוג יפה קיבלת לך. בעצמי התפללתי עליו שאזכה להניח לפני השם כזה אתרוג מפואר. השמטתי בדיוק כנדרש, ואני מבקש ברכתו יתברך. לך ולי גם יחד.
שנזכה לפרי עץ הדר. "
ואומר בפיו על האתרוג הפרי
ומכוון בליבו על האתרוג האישי שלו.
פרי עץ הדר.
וידוי אישי:
דווקא מתוך עולמי הפרטי, כאמא מתמודדת, למה שמכונה "נוער מתמודד" (עזבו אתכם…. לפעמים אני מרגישה שהם כבר זרמו הלאה, ואנחנו אלה שנשארים עם ההתמודדות…)
וכמאמנת רגשית – מעניקה תמיכה וייעוץ להורים בנושא, אני מרגישה איך בכל טו בשבט התפילה שאמרו חזל להתפלל לזכות לאתרוג מהודר, הולכת לי באופן טבעי לאתרוגים האישיים שלי.
בכל ט"ו , אני מזכירה שוב להקב"ה את השותפות שלנו (שלושה שותפים באדם) ומבקשת ממנו שיעזור לי לזכות- לפרי , לעץ ולהדר.
מתוך המקום הזה, הנוגע בהמון תפילה, והשמטה-שהיא בעצם הישענות- יצאו המילים האלה.
וכשאאחוז ביד זהירה את הפרי הריחני והמיוחד הזה, וכשאברך עליו,
אני חושבת שאודה להשם יתברך על ההדר שמעניקים כל הפירות המטופחים והמגוונים לאילן שלי, אצמיד היטב את כל ארבעת המינים זה לזה, ואז אל הלב שלי, לב של אמא, ואבקש שאזכה לפרי עץ הדר, כפשוטו, ולאהבה רבה ותבונה, אל כל האגודה האחת.
מוגש בהערכה רבה
להורים מתמודדים, כמוני,
שצריכים רק עוד שער פיצפון
ודחיפה קטנטנה ציורית
לעוד ביטחון בהשם, הישענות ותפילה.
חג מאד שמח!!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
