פעם אחת לפני הרבה שנים, ראיתי אמא אחת צעירה מאוד, כמוני, עומדת ליד מגש פמוטי השבת בהדלקת נרות יודע מכסות על עיניה והיא בוכה….. בוכה ……בוכה……..
אני זוכרת שהסתכלתי עליה וממש ריחמתי. בטח יש לה כל כך הרבה צרות וכל כך הרבה על מה להתפלל.
הודיתי להשם שהתפילה שלי עוקבת אחרי המילים הקדושות שאומרות כל נשות ישראל בהדלקת הנרות.
הייתי אז צעירה קטנה ותמימה (כל שלושתם גם יחד) האמנתי בחיים בריאים נטולי קפאין שלא משפיע על השינה, במזון טבעי נטול שוקולד וסוכר, באמהות קדושות שאומרות לילדים שלהן רק מילים מרפאות ומחבקות ולא מתפלפות או כועסות עליהם אפפעם, האמנתי בילדים חמודים מדקלמי אלף בייס עם פייעס שרוקדים (רוקדות?) על הלחיים ובנות עם גרביוינעס וצמותיים, צנועות וצדיקות.
והאמנתי בתום לבי שככה זה יהיה עד 123.
ולא. לא בכיתי כשהדלקתי נרות. לפחות לא כל שבת, מודה ומתוודה. ( אני לא ממש בטוחה שבחזרה בתשובה הבאה בערב יום כיפור ובוידוי – אני הולכת לבקש על זה סליחה, אני לא בטוחה שאני לא בסדר בזה)
היו פעמים שבכיתי בהחלט, הרי נשים דמעתן קלה. ברוב הפעמים זה היה מהתרגשות, מהודיה, מהכרה מוחלטת של ניסיות הרגע הזה, ואפילו רגעים שביקשתי דברים בצורה מאוד מסוימת. תחינה. אבל זה לא היה הרגל שלי, לבכות בהדלקת נרות. מודה ומתוודה.
ואז יום אחד השם הפך לי את הקערה על פיה בצורה אחת. ואחרי עוד כמה שנים ועוד כמה שנים בכל צורה אפשרית. נגעתי בקצוות שלא האמנתי שקיימים במחנותינו, הייתי האמא מהסיפורים, הפכתי לפרקי פרקים ופרטי פרטים של החיים עצמם. בין ספר מתח לפארודיה שלי עצמי. הכל הלך לא כמו שצריך.לא פייעס ולא אלף בייס לא צמותיים ולא גרביים. וכמו יידישע מאמע, הפעלתי את הכפתור של התפילות על חזק. על טורבו.
ופתאום גיליתי שאני עומדת בהדלקת הנרות ומתפללת על דברים שלא הייתי מנחשת שיכולים להיכנס לתפילה הזאת. כי בעיקרון חשבתי שחזל כתבו שם הכל : "אוהבי השם, יראי אלוקים אנשי אמת, זרע הקודש בהשם דבקים, שיאירו את העולם בתורה ובמעשים טובים" וכל שאר המילים שכתוב שם.
מעולם לא חלמתי שאצטרך להתפלל על ילד שיסכים להכיר בקדוש ברוך הוא, על ילדה שלא תכעס על השם, על מכנסיים שלא יהיו קרועות בברכיים, על לבוש צנוע, על דעות פילוסופיות מוזרות, על מילים שחס ושלום אין מקומן איתנו ופתאום נפלטות בבית, שבמקום אוהבי שלום ורודפי שלום אני אצטרך להתפלל על זה שלא יתחצפו ושיכבדו את הגבולות ושלא נריב השבוע, ושיאכלו כשר, ושישמרו שבת, ושאמא שלי לא תראה אותם בצורה לא ראויה, ושהבת שלי תישן לא מתחת לאיזה גשר אלא במיטה ממש, ועם שמיכה, ושיהיה לו מישהו שיאהב אותו ואוכל חם ומזין, ושיצליחו להיגמל מכל מיני הרגלים שלא מי יודע מה תורמים לתואר הראשון שלהם – "בן אדם", ושתהיה אהבה בין כל בני המשפחה, ושתמיד יהיה מישהו שידאג להם – כי אני לא תמיד יכולה, ושיתחשק להם לפעמים גם לסדר את החדר, ושכהשכנים מדברים עליי לשון הרע עסיסית אז הם גם ילמדו קצת זכות, ושהלוואי שאני אחזור להתפלל קצת תפילות רגילות כמו כל אמא תמימה שלא יודעת מה מחכה לפעמים מאחורי הסיבוב.
אבל תכלס את כל אלה, ועוד חוויות – הנרות שלי שמעו. הנרות שלי עם אופי חזק. הם דולקים גם אחרי כל הסברס שהם שומעים (קוצני מבחוץ מתוק מבפנים….)
נשים דמעתן כלה
ואני צוחקת ואומרת וגברים דמעתם חתן,
ושוב אני מודה ומתוודה שמאז, פעמים רבות שהנרות שלי ראו וספגו את הדמעות שלי. ואז … דמעות התפילה שלי היו דמעות של צער, של תסכול של אכזבה. של רצון חזק מאוד מאוד מאוד, עוד שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע, ושל המתנה אינסופית שאני מקווה שבעזרת השם הקדוש ברוך הוא יחישנה.
למדתי שהתפילה דינמית, והיא גמישה ואפשר להוסיף בין המשפטים שקבעו חז"לינו מלא משפטים שקבע מזלינו, ועל הכל צריך לבקש ולהתחנן גם כשזה נשמע לא הגיוני. מראש. למפרע. והיום כשאני עומדת ומזכירה ליד הנרות את התפילה המקורית, בס"ד, אני מזכירה בשמם את כל המשפחה את ההורים שלי ושלו, את הילדים, החתנים הכלה (וגם זו שתגיע, בעז"ה) הנכדים ועוד כל מיני ספיחי משפחה, ועל כולם אני מבקשת ומתפללת כבר מראש את כל מה שבדיעבד למדתי לבקש בדרך העקומה.
להגיד לכם את הנכון? (ככה סבתא של בעלי ע"ה הייתה אומרת )
האם זו הדרך של תפילה? לא יודעת. אולי אני צריכה להישאר בנוסח הרגיל ולהאמין שכלול בזה הכל ושהשם ישפיע את טובו מתוך המילים של חז"ל. אבל הלב שלי לב פשוט של אמא יהודיה שרוצה כאן ועכשיו את הדברים שלימדו אותו לרצות, והדרך שלי להוציא את זה מהכוח אל הפועל – היא במילים. אז אני מבקשת רוצה מתפללת ומתחננת. ככה אני יודעת, ככה לימדו אותי, קוקוריקו, רחם נא.
אז אולי אולי – השבת מול הנרות, או מול מילים אחרות מהתפילה – איזה אמא אחת או אבא אחד יחשבו איזו גדולה זה להגיד את הטקסט הרגיל בלי תוספות יותר מיוחדות,
ואולי אולי – אמא אחת או אבא אחד – יוסיפו לתפילה את כל הבקשות המוזרות שיש לכל מיני אנשים שעוברים מסלול מוזר וקצת עקלקל בשביל שלהם.
ואשה אחת ברחוב רבי עקיבא תעמוד ותבקש לחזור לטקסט המקורי הפשוט כמו שהיה פעם פעם,
כשהיא היתה קטנה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
