מחבר: אפרת ברזל

הוא מתגורר אצל כל אחד ואחת, מנסה בכל פעם מחדש להזכיר את כוחו ואת יכולותיו, אך אם הקמת לך צבא שלמד את כל הפטנטים והפיתולים שבאמתחתו, תוכלי פשוט לצחוק לו בעיניים ולהתקדם לראש השנה שלך באומץ ובביטחון, אף אחד לא יוכל עוד להביס אותך, מלכה שאת!

"ומכאן, התנתקתי. ממי שמחפש אותי, ממה השעה. רק הלכתי והלכתי ברגל, מרגישה את הרוח הירושלמית הקרירה, מחייכת. מחייכת. ניהלתי איתה שיחה כל הדרך...."

כשאת מבינה שהלימוד והראיה של הילדים שלנו מתפתחים בקצב משלהם, אוספים נתונים, מעבדים אותם, מפיצים אותם החוצה, מרתק ממה שאנחנו חווים את המציאות הזו בעצמנו...

יש לנו גם, הבנות, כוחות פיסיים של גיבורות-על בדקות האלה. כוחות המסוגלים להזיז רהיטים ששוקלים טון. כל המסרים שאגרת בתוכך עד אותו יום בהקשר לאמירה "אין דבר העומד בפני הרצון", מתנקזים ברגעים האלה יחד.

שמישהו מתוך הבית מעיר: "כמה את אוכלת? זה משמין. את צריכה לשמור, איך תחזרי לעצמך?" או, "מה קורה? כמה זמן את מתכוונת להיות אחרי לידה? קדימה, לעבודה". זה נורא.

כשמשפחה שלימה משאירה את הבית למשפחה שלימה: מה נשאר שם בין הספה למפה פרחונית ועציץ. מי נגע בדלת המקרר אחרון ומה הוא השאיר שם, איזו פינה הכי אהובה עלינו ואילו הם פגעי היום יום שמשאירים את הרושם של חיינו המלאים

בשעות הקרובות, שכאב החורבן יהדהד בליבנו בעוצמה, תהיה לנו ההזדמנות לפתח את הנושא הבסיסי בחייו של כל יהודי | קחו מקבץ מדהים ומפתח חשיבה: שאלות לשאול ילדים בתשעה, ולקראת, תשעה באב.

קשר אמיץ בין בניה להבנה: כשהיקרים לנו פותחים את קודש הקודשים שלהם, הלב, ומבקשים שנהיה שם איתם, מה אנחנו מניחים שם? לבנים או בליסטראות?

"הבכי שלי בעקבות המילים האלה מזכך ועושה לי לגעת, להתפלל, אבל הכי חשוב, אפרת, הכי חשוב בשבילי, זה שאם ילד אחד, ילד אחד צדיק יקבל חיבוק, מהוריו בעקבות המילים האלה, ילד שאינו שלי, שאם היה שלי, הייתי מחבקת אותו כל היום וכל הלילה..."

איך מרגיש ה'לא' שאת אומרת לאחרים? כמה את מנצלת בתוכך לפני ואחרי שהוא יוצא אל העולם? בואי ללמוד שפה חדשה שה - 'לא' בה הוא חיובי כל כך