קטגוריה: דסי זייבלד בגובה העיניים

"המחשבות שרצות לנו בראש זה שהם יעזבו אותנו, שהם יפרדו, שהם ינתקו קשר. ואז דווקא כשמתחיל המטריקס הזה של המחשבות – הרשת הזו של קורי מחשבות העכביש שתופסת לנו את המוח ומבהילה אותנו - דווקא אז - צריך לנשום עמוק. לא לא ככה, עוד יותר עמוק, עד הקצה התחתון של הברך. ולדעת שיהיו עכשיו קונפליקטים וזה חלק מהדרך!..."

ואני יוצאת למרפסת להריח את הריח החריף הזה שלו, זוחל לי עד המוח. מנשים. מנשים הרוח ומוריד לי גשם מהעיניים. וכן, יש לי דמעות וברקים בשמיים. שנתיים כבר לא נהניתי מגשם...."

"כי תדעו לכם שילד שנולד בבית חרדי, יונק ביחד עם המטרנה והדייסה את עולם המושגים השלם והרגשות השזורים בו, של ההוויה התורנית והחרדית. אנחנו בכלל לא שמים לב, כמה מילים ומונחים אנחנו מטביעים בילדינו כבדרך אגב. תנסו להסביר לילד שלא יודע מה זה את המילה 'פרווה'..."

"עשרות ישועות קורות כאשר אנחנו לומדים לזהות אותה מגיעה ולא נבהלים ממנה, לא מכבסים את השם שלה, ולא מתפתלים בין מילים – אלא קוראים לה בשמה מסתכלים לה בעיניים וכמעט מתחברים איתה. כן כן גם בזוגיות (למשל זוגיות עם רכיבים נרקסיסטיים) והמון בהורות..."

"אז למה לא לנצל את כוח העל הזה עם הילדים שלנו? דווקא ברגעים שהם פחות שייכים, שהמעשים שלהם מוציאים אותם מאיזשהו כלל שהם נכללו בו עד עכשיו. לחפש את המחבר ביתר שאת, ולהשתמש בו כדי לאסוף את העדר . שאף כבשה לא תזלוג החוצה..."

"בחיפה של פעם, כולם הכירו את כולם. ועוד יותר כשגרו כלכך קרוב. אז להיות שכנים של המנהל של התיכון (תחליפו את זה במילה "סמינר" ותרגישו את מפלס הלחץ עולה... )"

"וככה, במעברים הרחבים של אושר עד אנחנו מנהלים שיחה מאד עמוקה שלא מתאימה לפלפלים ולגזר, אלא כמעט יותר לארון הקודש. סביבנו אנשים אורזים שדות, ערוגות וחממות בשקיות, שוקלים את פת המחר ואנחנו במן מובלעת כזו של חיים..."

"אז שגטוב שמייח לכל מי שמבלות היום בחופש עם הילדים בבית והשישו ושמחו עוד תופס מקום. שגטוב חרוץ לכל ההורים שחזרו לעבודה והם עונים בטלפון בערך כל רבע שעה לילד רעב/ אחים שחייבים להתכסח עכשיו. שגטוב יעיל לכל מי שאירח ועכשיו נשאר עם ערימות כלים וכביסות..."

"בסוכה של זיידי היה תמיד סבא אחד מתוק מדבש, יושב בראש השולחן, וכמה נכדים סביבו, ותמיד תמיד היתה לו סבלנות אליהם : לספר, להאכיל, לצחוק, לחבק. ואף פעם לא להגיד לנו שאנחנו מעייפים או מנדנדים יותר מדי..."

"ובכל ליל חג, כשהכוכבים נוצצים מבעד לעננים ושירים נישאים באוויר מסוכות שיש אליהן מעלית, משהו מתגעגע בי מאד לתקופת האבן של אז, לפשטות, לצפיפות, ליחד, להתרגשות מכל קישוט נוצץ ולתמימות ההיא- שאם נדבר בשקט בסוכה לא ישמעו את הריכולים שלנו..."