קטגוריה: מדורים

הרב ישראל מאיר הכהן מהעיר ראדין שבאירופה מכונה ה"חפץ חיים". הספרים שלו על לשון הרע, עם הלכות מפורטות בנושא, שינו את העולם היהודי. הנה 2 דברים שכדאי ללמוד ממנו >>>

הָיִינוּ בְּאוֹתוֹ צְרִיף הֵן וְאָנוּ - שְׂרִידֵי נָשִׁים עַל מַדַּף הַסֶּלַע רְדִידִי אֲנָשִׁים בְּכַף וּבְקֶלַע | תְּלוּיִים בֵּין כְּבָלִים תַּיִל וַחֲבָלִים | אֲסוּפִי שְׁאֵרִית שֶׁל הַנֶּפֶשׁ מִתְפַּלְּשִׁים בֵּין חַיִּים וּבֵין רֶפֶשׁ..."

ערב יום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה, קיבלתי תמונה: ניצול השואה דב לנדאו, בן 97, רוקד בחתונה של הנין שלו. זה משפט מספיק עוצמתי, אבל אורה אנג'ל, אחותה של הכלה, שלחה לי עוד כמה פרטים מדהימים >>>

"אני מציינת פה, שעם כל עומסי האחוזים מתחילת המכתב היה לי קצת עייף בנשומל'ה, וזה לא שרציתי שהוא יגמר – אבל כשהוא נגמר היה לי טוב עם זה. אם בעבר הייתי בוכה כשנגמר חג – הפעם נשמתי עמוק והרמתי רגל גבוה כדי לדרוך אותה חזק לתוך שגרה של קיץ בריא..."

יש הרבה דברים שאנחנו לא יודעים: איך ומתי נחזור לשגרה, מה יעלה בגורלה של הפסקת האש, מה יצייץ טראמפ מחר... אבל יש דברים שאותם אנחנו כן יודעים. הם העוגן שלנו - החיבור לדופק היהודי המשותף, לסיפור הגדול של כולנו:

זה קצת יותר מטייל באוויר. אבל זה כל כך ריגש אותי וזה גרם לי לחשוב המון המון על הנושא הזה על זה שבעצם יהודי בכל המהות שלו צריך לחפש כל הזמן את ההקשר הזה של ה "הנני"  . ותוך כדי מחשבה פתאום נפל לי האסימון... (מהההה, אסימון זה לא חמץ ... )

אז לרגל חודש הגאולה והמלחמה שלנו בבית, שלא נגמרת (למה ככה דסי, למה) החלטתי שעייף לי מרצינות ובא לי קצת להקליל את המצב כי גם ככה כבד... ותיכף יתחילו עם ארבעת הבנים, והקושיות והתשובה והשאלה והחזרה,  והשנה אינ לי כח להגדרות כי איראן וחיזבאללה מתערבבים לי גם ככה...

הבחירה בידינו: האם להקריא בזמן אזעקה עדכוני חדשות מפחידים, או פרק תהילים. האם לנסות להשרות בבית אווירה של שמחה והומור בשעת ההכנות לפסח, או לשדר שהכול מבוטל ומדכדך.

הנה הוא הגיע, ורגע לפני שאתן נלחצות מכך שפסח מתקרב, תקראו קצת על המנהגים ועל הסגולות של היום הזה והימים שיבואו אחריו ומשהו בכם ירגע בפנים

לפעמים דווקא כשהאדם עומד לבד, לא תולה תקוותו באף אחד בשר ודם אחר, לוקח את האחריות כולה על עצמו, נפתחת הדרך.