נהוג לחשוב כי אנחנו עם מפולג. כי שסעים עדתיים וחברתיים מאיימים לבקוע את התפיסה לפיה כל ישראל אחים. נהוג לחשוב כי כשם שפרצופיהם שונים, כן דעותיהם שונות, וכבר לא קיימת ציפיה ללכידות לאומית סביב מטרה אחת: זה קורא מימין, שכנו משיב לו משמאל; זה זועק: אין יהדות, והשני משיב לו ב"אובר הדתה". והדרכים שונות, ואורחות החיים אחרים, ומה בעצם קושר אותנו לאומה חזקה אחת?
אתה פותח את העיתון ומזדקרים מולך מלאי המחלוקות היומי. הפוליטיקה צובעת את שגרת יומנו בהתעמרויות הדדיות, ומאכילה את שעותנו בפילוג ואפילו בקורטוב של איבה.
ואם בעבר ההגדרות הקשיחות יצרו אחוות רעים בתוך המחנה, הרי שהעידן תם. וגם בתוך הבית פנימה אינך יודע דבר על פנימיותו של האדם דרך קנקנו. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר.
את י"ז בתמוז העברתי, כהרגלי במשך קרוב לעשור – במשרד. ואם לרוב הייתי הבודדת שהתייחדה עם חמש הפורענויות שבאו על ישראל ביום זה, הרי שבשנה זו, משהחלפתי מקום עבודה, הופתעתי לגלות את עמיתותיי צמות אף הן. ולא אחת ולא שתיים ואף לא שלוש. ואף שאולי המראה החיצוני עשוי לייצר חיץ ואף אולי תחושת ניכור בין שני מחנות, הרי שצום י"ז בתמוז , הזכיר לי את המקום המשותף, המאחד, המקשר.
בערבו של צום, קבלתי את הסרטון המצורף. ולא יכולתי לפסוק מלהביט בו. זה החזון המשותף, זהו החוט המקשר, זהו האני מאמין של כולנו: עם כל זה, אחכה לו בכל יום שיבוא.
מצאת טעות בכתבה? יש תוכן שאינו ראוי ? כתבי לנו בלחיצה כאן
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
