סיפור: פיתחו לי פסח / חיה גולדמן

סדר ראשון

"טוב, אז מה להביא לכם לחג?" שאל מוישי את אביו-לפחות בפעם הרביעית "את עצמכם, זה הכי ישמח אותנו" האב השיב בנחרצות כאילו לא ענה את התשובה הזו כמספר הקושיות שעליהן הוא משיב כל שנה בליל הסדר.

"טוב" מוישי נאנח, יודע שגם עכשיו רעייתו לא תהיה רגועה.

הם נשואים כבר כמעט שבע שנים , בשנים הקודמות חגגו הוריו את חג הפסח בארץ. והשנה הם עתידים לטוס אליהם לראשונה. היא,כדרכן של נשים מוטרדת ממתנה ראויה שתהיה יפה בעיני אימו ומכובדת בעיני אביו. בהתחשב בכך שהיא גם אמורה להיכנס למזוודותיהם הצפופות בלאו הכי, המשימה נראית סבוכה במיוחד. סבוכה כל כך שכבר חודש לפני החג היא גורמת לדיונים בביתם.

מוישי חבש את כובעו והודיע "אני יוצא למצות, נמשיך לחשוב, כל טוב"

כשנכנס בשערי המאפיה כבר ידע את התשובה, מצות, מצות עבודת יד שלי מארץ ישראל.  הם ישמחו את אבא ויהנו את אימא. האחיות תספרנה לחברות שאח שלהן עובד בין הסדרים במאפיית מצות בארץ ישראל, הן תתמוגגנה יחד מהפריכות של "מצות ברים-הורן" המאפייה המשותפת שפתחו הוא ולייבי הורן. איזו מתנה טכנית תעניק שמחה גדולה יותר? נכון שהם יקנו להם גם שי סטנדרטי. אך בכל מקרה המצות יתנו את האפקט העיקרי.

הכל התחיל כשושי הלכה לקורס יזמות של מט"י לנשים וחזרה עם רוח עשייה ופעילות. שיטה אמריקאית מוכחת מדברת על "חוללות עצמית" וטוענת שהאדם הוא מחולל מציאות. מה שיעשה יהיה לו, הוא יכול ליזום הצלחות באמצעות העשייה שלו.

השיחות בבית נסובו על רעיונות מחוללי מציאות ובשיחה עם לייבי עלה רעיון המאפיה, הקשר בינהם התחיל כשרידדו זה לצד זה במאפייה של ערנפלד בשעות הלילה. כבר אז החלו לחלום להקים מאפייה משלהם. שושי לקחה על עצמה את האחריות על החלק הניהולי והתיאום בין המשרדים השונים. מוישי ולייבי  החלו לנהל את החלק האירגוני-מעשי.

עתה כשנה אחרי, נראה כי המאפייה הייתה מאז ומעולם. מוכרת בקצב מסחרר מאות ארגזים למשפחות ומוסדות. הם גילו שמשרד הפרסום שלקחו מצליח לחדור היטב לליבם של אברכי הציבור החרדי, חדירה עמוקה שגורמת להם לפתוח את הארנק ולהוזיל ממונם לקניית מצות מהודרות ופריכות של "ברים-הורן". מוישי ושושי התלבטו האם לוותר על עבודותיהם הקבועות. "אחרי החג יהיה פה כזה שקט ונצטער על ההחלטה החפוזה הזו" טענו שניהם.

ככל שהתקרבו ימי החג הלחץ בבית גבר, המזוודות בלעו בחדווה פריטי לבוש שינדדו איתם לצידו השני של האוקיינוס, ב"סט מסורת" נרכשו מפית לחלות וסט ברכונים במעמד מרשים. עליהם נוסף אלבום מושקע של צלמת ילדים מומחית. הכל נעשה בין הריצות החפוזות של שושי לסטודיו לגרפיקה בו עבדה ולמשרד המאפיה. מוישי מצידו אחז בכל סדרי הכולל והתכוון לסיים את כתיבת המגילה בה עסק.

בשיא הלחץ כשמוישי היה באמצע להתווכח עם אחד הנהגים. נכנס לייבי למשרדון. הוא המתין בדממה אבל מוישי גילה שכולו סערה. ברגע שנדמו הדי השיחה  הוא התפרץ:

"אני מקווה שאתה אפילו לא חולם לנסוע כמה ימים לפני החג., לא תשאיר אותי פה לבד עם ההזמנות וכל הצוות."

מוישי השתתק.  מצד אחד זה ברור. איך  יכול אחד השותפים להיעלם כך פתאום בזמן סוער. כשבכל יום הוא יכול לארגן עוד עשרות ארגזים? איך חשב אחרת בכלל? בעצם הוא לא חשב בכלל. אחרת היה מבקש מאביו לקנות כרטיסים למועד קרוב לחג.

אך גם לא הגיוני ולא ראוי להותיר את אשתו לבדה בהתמודדות עם טיסה, עם שני תינוקות ומטען.

כמה בירורים טלפונים הובילו למסקנה הפשוטה, שושי הייתה נכונה לכל מאמץ שתדרוש ממנה המאפייה. היא ציינה: "בגדול, אני רואה שעמדנו ביעד הכלכלי שהצבנו. אבל נראה לי טיפשי לא לנצל הזדמנות כזו, היא לא תחזור אחרי החג. שווה לעשות כל מאמץ ולהרוויח עוד."

היא ניהלה בירורים וגילתה שבטיסה שלה תטוסנה בנות 'חוצניקיות' שחוזרות מלימודים בסמינרים בארץ ותעזורנה לה. אם כך, יכול מוישי לטוס בליל בדיקת חמץ. היא תיקח את הילדים והכבודה והוא יביא איתו את המצות.

"יהיה בסדר, תתמקד במאפייה" היא עודדה אותו.

"בשנה הבאה תשכח מרעיון 'לטוס'" הזהיר לייבי.

הכל מסביבו געש וסער, אבל לפחות פסח יגיע בקרוב, הוא מצה את עצמו מחכה לליל הסדר המשפחתי. לזמן נפלא לשבת עם המשפחה והאחים. להחליף שיחה עם אימא ולהכיר מחדש את האחיינים.

סדר שני

"היית צריך לרכוש שני מקומות" רטנה דיילת קשוחה, "אם אתה מתעקש להעלות את הארגזים הגדולים הללו למטוס". לכבוד תקופת הלחץ נשלף גם המטוס הקטן והמיושן הזה ממחסני החברה.

"זה סוכם מראש"  התעקש מוישי. כעת היוו ארגזים אלו את רכושו היחיד והיקר. כל חפציו הגיעו כבר בשבוע הקודם לבית הוריו. כך נחסכו ממנו הזמן והצורך להתמודד עם אריזה וחיפוש חפצים.

כשדיילת הקרקע אישרה את הסיכום מוישי הרשה לעצמו להתרווח על מושבו ולהירדם לשעות ארוכות. כמה זמן לא עשה זאת? חודשים? שבועות ארוכים? אבל כעת הכל אחרת.

כשאדם ישן קשה לכמת את הזמן. לכן הופתע כשהבריטי שלצידו מירפק אותו בכדי לחגור את חגורת הבטיחות לנחיתה. כבר? מוישי חגר עצמו וניסה להציץ מהחלון, ליהנות מאורותיה של עיר הולדתו.  אבל האורות הקרינו את בתיה של?? של עיר אחרת. לא נוי יורק רבתי. עיר עם קווי מתאר של המזרח הרחוק.

"לאן המטוס הזה?" שאל מוישי בבהלה את הבריטי שלצידו. לאן הובילה אותי העייפות שלי?

"לתיקון או לחלפים" משך הבריטי בכתפיו בחוסר עניין והחל לקום.

מוישי בהה בו והקברניט בעצמו ניגש אליו "אנחנו מנסים לסדר מטוס חילופי בשעות הקרובות, בנתיים נשכן אתכם באחד המלונות המפוארים ביותר בעיר".

מוישי שתק. כמו תמיד כשחוסר אונים ממלא אותו. "מה זה בשעות הקרובות?"

הקברניט חיפש מילים. מתכונן להתקפה שתבוא, מתגונן "אתה אולי יודע כמה הנתיבים עמוסים כעת? אחת התקופות הקשות בשנה. אנחנו מלחיצים אותם שיש פה יהודי חרדי שדחוף לו להגיע לפני החג. אבל לא בטוח שזה יעזור. אין מטוסים פנויים בכלל. אבל אנחנו כאן, הצוות. ננסה לעזור לך למצוא פתרון וגם נפצה אותך."

מוישי שתק בעגמה, "אני היהודי החרדי היחיד?"

הקברניט הנהן.

 

מעט לפני שבכל בתי ישראל פיזמו קטנטנים "מיד כשאבא בא הביתה עושים קידוש" הוא נכנס בשערי המלון.

המחשבה על רעייתו שנמצאת לבד עם משפחתו שכמעט זרה לה. דוברת אנגלית דלוחה ומחליפה חיוכים נבוכים עם אחיותיו העיקה עליו. הכובע החולי היה כבד מאי פעם, במיוחד כשהוא מחליף את השטריימל והקפוטה שהיא סחבה במסירות. בדלפק הקבלה היו כלי קריסטל עם סוכריות מצופות ובבית הוריו היה שלחן ארוך, ערוך לתפארה אבל משהו חסר, חוץ ממוישי, המצות שלו. 3 ארגזים נישאים בזרועותיו. מסתירים לו את הדרך.

גם גברים בוכים לפעמים.

"אני באמת לא מבין" הוא גנח בחדר "למה התגלגלתי לכאן? בכל מקום אחר פסח היה עבורי חג של התעלות, של יציאה לחירות, כאן זה בדיוק ההיפך."

בירכתי מוחו שכנו סיפורי צדיקים על הצלת ניצוצות שנתגלגלו למקומות נידחים, אבל כאן נדרשה זהירות. "אינני יודע למה" הוא בחר בסוף באמת הפשוטה "ה' גלגל אותי לכאן כי הוא בחר בכך."

המילים נשמעו לאוזניו ולמרות פשטותן היה בכך משהו מרגיע.

חיטוט בכיסו העלה פיסת בד,  הוא נתן כבוד למחשבה שחלפה בו: 'אוכל להשתמש בו בשביל לסנן את המים מהברז'. מעשיות הייתה סימון מובהק של חזרה לעשתונות, הוא יצא, מחפש את הברז שסינון בבד יספיק בו.

"עד לפה הם הגיעו, כאלה טורדנים, צצים כמו עכברושים" הקריאה האנגלית המלגלגת נשמעה מאחוריו. מופתע הוא סובב ראש לראות את זה שמתבטא כך בבוטות.

מאחריו עמד צעיר גלוח ראש עם סבר פנים נוקשה ולצידו אדם נוסף כבן גילו. השני היה מעוטר במחלפות שיער שנראה שלא נגזזו מעולם. עליהם הושחלו חרוזים בצבעים וגדלים שונים. שניהם ענדו צמידי ענק. וכל לבושם שידר בברור את היותם חלק מנוער העולם החולף בתוך מערבולות ותיאוריות המסתיימות בהברות "איזם" או "פיצט" אך הן חסרות סדר וכיוון.

כל התפאורה הזו התקשרה תמיד אצל מוישי לתחושות בוז ובעיקר לרחמים, אבל מול המבט הרצחני הוא חש פחד, פחד אמיתי, חונק.

"רק שהם לא יראו את הפחד" הדהד במוחו שמשפט ששמע והשמיע תמיד, ליד כלבים, מול ערבים, בפני שחורים…

"לא מספיק לך המקום בויליאמסבורג או בברוקלין? אתה חייב להטריד בני אדם בכל העולם?" הקול חד, והמבע דוקרני.

"אני חושב שהתבלבלתם" מוישי פתח את פיו לפתע בביטחון רב. עד שבני שיחו הביטו בו בהפתעה. "אני לא פניתי אליכם בשיחה, לא ביקשתי מכם כלום. אם המראה שלי מטריד אתכם? תמצאו דרך להתמודד. עלבונות הן לא דרך."

השניים הביטו בו מופתעים והשעיר שאל "לא ענית מאיפה אתה?"

"אני יליד ברוקלין, מתגורר כיום בארץ ישראל."

את המראה היהודי לא ניתן להסתיר.

השניים צחקקו ומוישי השתדל להתגבר על הפחד.

"אנחנו ילידי ארץ ישראל " חיקו את מבטאו " וגדלים במנהטן."

הנשמה נעצרה.

השאלה האינסטינקטיבית הייתה, מה  לכם ולארצנו?

אבל, אם הם דוברי עברית וילידי הארץ מסתבר שהם יהודים. ושנאתם היא ללבושו השחור ולמה שהוא מסמל.

"טוב אני שמח לשמוע שאתם אחי" הוא הושיט להם יד חמה ללחיצה והמשיך בעברית "הרגשתי כאן כל כך בודד."

"למה הגעת לכאן? טיול ג'יפים? מסע להרי ההימליה?" השניים צחקקו.

"מה עוד יכול להיות?"

"שנותרו לכם כמה עופות מיותרים לליל הסדר ואתם מחפשים מישהו שיסכים לאכול אותם, אתם בתמורה תספרו שהיה לכם את הסדר הגדול ביותר במדינה, תאמין לי, מזה ברחנו מעיר המחוז."

מויישי הניד ראשו "הייתי שמח להיות שם, ליל הסדר ברוב עם זו חוויה מיוחדת."

"גם כדורגל ברוב עם זו חוויה מיוחדת, נשמח להזמין אותך להתרשם."

מוישי צחק. "אני לא מתחייב בביקור מקביל אבל אשמח לארח כמה יהודים לחברה, אין לי במה לכבד, מלבד מצות ומי ברז מסוננים."

"אז למה אתה חושב שנבוא? אתה יודע איזה מנות גורמה יש לנו בחדר אוכל?" התריס המקורח עם משקפי הסטודנט "כל מטעמי התוצרת המקומית, הפסד לא לאכול."

"אתם תבואו כי אתם אחים שלי ולא תשאירו אותי לבד בחג הזה."

מוישי הסתובב נותן לדמעה אמיצה לפרוץ לעבר זקנו.

הסיבוב הותיר רושם עוצמתי על הגברים.

"נלך אליו?" שאל המתולתל.

"מה פתאום? בשביל זה יכולנו להישאר בתל אביב, במנהטן או בניו דלהי."

"טוב, בא, נרד לאכול."

מוישי נכנס לחדר מעודד, יש צדיקים שבאים לחלץ ניצוצות ויש אנשים שבאים לחלץ אנשים חיים. עוד יקרו הערב דברים גדולים.

הוא שורר את ההגדה ברגש. שומע את הצעדים מתקרבים ונעצרים, מבין את הנשמה הכוספת להיות חלק מדבר גדול שהיא חוצבה ממנו. עבדים ההינו ובכל דור עומדים עלינו. לבן ביקש לעקור את הכל אבל סבא ישראל התגבר עליו. כי לא יידח ממנו נידח.

כשהתקרב לדלת רחקו הצעדים. אח"כ נשמעו שוב פסיעות. הוא המשיך לשיר מקווה לפגוש את נשמותיהם של אחיו בליל הסדר שלו.

בשפוך חמתך הוא קם לפתוח את הדלת לאליהו הנביא אבל תשב"י עמד שם לבד, לבדו הוא נכנס והתקבל על ידי מארח שעמד שם לבד.

 

 

סדר שלישי

 

"אני חושב ללמוד טכנאות של ניידים כשרים ולעסוק בזה קצת. מה שטוב שאין הרבה עבודה וזה עבודה שיכולה להיות בין לבין."

"בין מה לבין מה?" שואל הרב משה ברים, הלוא הוא מוישי מיודענו את ר' שמחה אייכל, השותף של בנצי שלו. למרות פערי הגיל יש לו קשר זורם ושפה משותפת עם האברך הצעיר.

"בין הסדרים, בין השיעור שאני לומד עם בנצי ועם ילד נוסף, בין המכירה שאשתי מנהלת בבית ואני עוזר לה קצת בקשר עם ספקים, היא גם גננת בחינוך מיוחד ולא תמיד משתלטת על כל התפקידים".

"המשכנתא לוחצת?"

"זה לא זה, ב"ה ההורים הצליחו להתחלק חצי חצי על דירה חדשה בבית שמש ואנחנו מאוד מעריכים אותם. אבל, אנחנו רוצים להתארגן מבחינה כלכלית, להיות יציבים, אנחנו רוצים להזמין אצל נגר חדר ילדים. אנחנו נצטרך לעשות מטבח יום אחד. וחתונות ילדים גם באופק."

"הגדול שלך בן שנתיים." אומר הרב ברים ומקמט את מצחו. בתחילה חשב שאינו מבין אבל לאט לאט התמונה מתחילה להתבהר.

"כל יום הוא דוהר לקראת הגיל הבא." משיב שמחה בחיוך ואומר "ר' מוישה, אתם לא תבינו אותי. ב"ה, יש לכם מאפיית מצות מבוססת היטב בציבור החרדי. אבל, אני צריך לדאוג לעתיד, שנוכל להתבסס גם אנחנו."

זה לא תמיד היה ככה" מחייך גם ר' מוישה.

"ברור, בניתם אותה בעשר אצבעות, בטח היו ימים קשים."

"היו ימים קשים מאוד, היה ליל הסדר אחד שבגלל המאפיה נשארתי בלי המשפחה".

עד כדי כך?" נדהם שמחה "לוותר על חג בשביל עבודה?"

"זה לא זה." משיב לו ר' מוישה ומספר את סיפורו של מוישי.

"אחרי שני ימי ליל הסדר בהודו, הגעתי בטיסה ישירה לנוי יורק. שם התאוששתי בחברת בני משפחתי האהובים. הם טעמו את מצותי הרבות, אלו שבלעדיהן אינני יודע כיצד הייתי ניזון שם. החמיאו ושיבחו.

"ואתה יודע מה? באחד מימי חול המועד פתחתי את "דגל מחנה אפרים" ושם פגשו אותי מילים שתיארו בדיוק את מצבי. המצה מייצגת את בטחון בה', התלות בו. החמץ מסמל את הבטחון בעצמנו, התלות בעצמנו, ביכולת שלנו לחולל דברים בעולם. השתדלות יתר. באותו פסח היו לי הרבה מצות בכדי להתחזק בתלות בה' ולדעת שהוא מנהל את חיי. וההשתדלות שלי צריכה להיות זהירה, במינון. היא צריכה להיות השתדלות ולא כזו שלוקחת את גורלי בידיים. אתה מבין?

ומה יותר טבעי לאנשים כמונו להחליט שהם ממשיכים להשקיע בענף ה'מצות'? ענף הביטחון והיציבות שמרעיף עלינו ה'. הלוא הוא קל מחוללנו."

"ומה היה עם הניצוצות של אותם יהודים?" שואל שמחה ברגש.

"אני השתדלתי ליצור קשר ולומר מילה חמה, לצייד במצה ולהתפלל עבורם. הם לא רצו לתת לי את פרטיהם ואני בטוח שהקדוש ברוך הוא שחס עלי שם בנכר חס גם עליהם. בניכר הרוחני שהם מצויים בו. אבל, פתח אחד כן הצלחתי לפעור!"

"של מי מהם?"

"את הפתח שלי" ר' מוישה מחייך ובחיוכו נמזגות דמעותיו של מוישי ברים, אז, לפני תשע שנים.

 

 

 

 

 

 

או סיום מעט שונה בניסוח:

 

"ומה היה עם הניצוצות של אותם יהודים?" שואל שמחה ברגש.

אני השתדלתי להכין פתח שהם יוכלו להיכנס בעדו. ליצור קשר ולומר מילה חמה, לצייד במצה ולהתפלל עבורם. הם לא רצו לתת לי את פרטיהם ואני בטוח שהקדוש ברוך הוא שחס עלי שם בנכר חס גם עליהם. בניכר הרוחני שהם מצויים בו. אבל, ניצוץ אחד כן הצלחתי להדליק!"

"של מי מהם?"

"את הניצוץ שלי" ר' מוישה מחייך ובחיוכו נמזגות דמעותיו של מוישי ברים, אז, לפני תשע שנים.