חם, דביק, קצת מהביל.
לא המרק לא הבצק.
האוטובוס.
אבל למרות זאת המחשבות בפעולה.
ושם ברחוב הנביאים פינת שבטי ישראל פתאום מבריקה לי המחשבה.
נזכרת בסיפור ההסטורי על תקופת שלטון התורכים ארץ, עת היתה רחבת הכותל מלאה אשפה ורפש. היה זה אחד השליטים שהחליט לעמול על סילוק האשפה וניקוי השטח הקדוש ולדבר אל בני האדם בשפה שהם אוהבים לשמוע: כסף.
עבדיו הטמינו בין הררי האשפה מטבעות מן הנוצץ הנוצץ הזה ועד מהרה פונתה האשפה לטובת המתכות שהוטמנו בה.
וכך זכה הכותל לכבוד הבסיסי הראוי לו- נקיות.
אבל, פתאום חשבתי, האם בשנות האופל והלכלוך פגה קדושתו של הכותל לנוכח האשפה?
לא!
האם הרפש והזוהמה הקטינו את הסגולות והעוצמות הרוחניות של המקום?
לא ולא!!
אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא!
יש בה ערך רוחני בלתי מותנה.
גם אם היא התמלאה בלכלוך כזה או אחר, קטן או גדול, בשוגג או במזיד, באונס או ברצון.
גם אם שנים חוסמת הזוהמה את אדי הקדושה,
גם אם ימים ארוכים רק הרצון קיים לפנות את האשפה אך המשאית עוד לא הפציעה.
האם ערכה של הנשמה שבי עומעם?
לא לא ולא!
וזה נכון.
לכולנו הרצון המאחד להיות נקיים יותר, טהורים יותר.
לכולנו השאיפה הפנימית להצליח להיות שולטים יותר בתבנית היצרית ,
להצליח להיות חומריים פחות, או מדוייק יותר להעלות את החומר אל הרוח ולהשתמש בו כאמצעי ולא כמטרה.
אבל
גם בדרך להגשמת השאיפות הנעלות שלנו
נשמתנו היתה ועודנה טהורה, קדושה, חצובה מגבוה.
גם אם הועב הזהב- הרי הוא זהב!!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
מיוחד ומחזק במיוחד!!! המשל מאד ממחיש ומאד קרוב ללב.