"אמא, למה אנחנו לא בוכים?" לעם כזה יש עתיד / עידית אזוי

שיתוף ב email
שיתוף ב print

ארוחת הצהריים החלבית של תשעת הימים הסתיימה.
אני אוספת כוסות וצלחות פלסטיק, מרוכזת ב"מי השאיר פחות בצלחת ומי סיים הכל"
ביתי הקטנה מושכת אותי מאחור,
"אמא, למה אנחנו לא בוכים?"
ואני שותקת,  עומדת מבוישת מול הקטנה הזו
איך היא תמיד שואלת את השאלה הנכונה בזמן הנכון,
"אמא", היא לא מרפה ממני ומנסה שוב, "למה אנחנו לא בוכים על בית המקדש?"
"הגננת אמרה שצריך לבכות"
היא נשארה שם מביטה  בי בפרצוף הדרמטי שלה, ספק שואלת ספק מצווה,
קמתי תוך כדי הליכה למטבח, מנסה לנער את מפת השולחן שוב ושוב, מסתתרת בין קפלייה
"למה אנחנו לא בוכים? "
הדהדה השאלה שלה במוחי שוב ושוב…
"באמת למה?"
בטח שאנחנו בוכים, אנחנו בוכים על כל שטות.
בוכים על הכד החדש מאיקאה ששרד יומיים ואז נשבר. על הרעש של השכנים בקומה מעלינו. על החופש הגדול שרק התחיל ולא נגמר, על הכביסה שיצאה לא מספיק נקייה, על קילו או שניים שעדיין לא הורדנו מהחגים, על עוגה שלא תפחה מספיק ,בוכים ובוכים, ובוכים….
עד הרגע הזה שמצווים עלינו:
"עכשיו תבכו!!!"
תבכו ממש, בדמעות, עם כל הלב והעיניים. תכנסו לזה.
אבל דווקא ברגע הזה קורה לנו הפוך על הפוך. הלב נאטם בשכבות של אבנית
העיניים יבשות שאפילו בצל חריף לא עוזר להן לדמוע.
כביכול אנחנו אומרים לעצמינו ניתן לרגש להוביל אותנו, שזה יבוא לנו טבעי.
ואם זה לא קורה אז לא נורא… לצדיקים שביננו זה בטח עובד טוב.

אבל זה נורא, נורא כל כך שרק על זה כדאי לבכות
על ירידת הדורות ,על הריחוק הגדול בין המילים הנאמרות בפה למה שמהדהד בראשנו
על הלב הנעול שממאן להיפתח, אנחנו נשאבים ללא מעצורים בזרם הזה.
סופרים לאחור משנה לשנה כמה החורבן הזה נעשה רחוק מאתנו
אך בפועל הוא הכי קרוב אלינו מכל דור אחר, כי אנחנו דור הגאולה!!!
יש הרבה על מה לבכות, יש צרות שנאספות בקצב מסחרר ופוקדות
כל כך הרבה בתים בישראל, גזרות שאף בשר ודם לא יכול לדמיין כיצד ניתן להכיל אותם.
ולמרות זאת עם ישראל חי, מתחזק, נאסף, נופל וקם ושוב נופל וקם
מה זה חורבן הבית? ולמה לנו למעט בשמחה דווקא עכשיו?
לרובנו זה נשמע כמו סיפור ישן שקשה לדמיין אותו לפרטי פרטים
אבל לכל יהודי באשר הוא יש פינה בלב ששמורה לחורבן הזה.

מסופר על נפוליאון שעבר פעם בעיירה, וראה יהודים יושבים על הארץ עצובים.
שאל אותם: "על מה אתם בוכים?" ענו לו "על חורבן הבית".
התפלא נפוליאון ושאל: "ומתי זה קרה?" ענו לו :" לפני כאלף שמונה מאות שנה".
התפעל מאוד נפוליאון ואמר כולו נפעם:
"עם שיודע לבכות על חורבן שקרה לו לפני אלף ושמונה מאות שנה-לעם כזה יש עתיד!!!"

אתן מבינות? אנחנו לא צריכים שנפוליאון יאמר את זה…
יש לנו עתיד, הוא קרוב אלינו יותר מתמיד, אנחנו דור שיקבל פני משיח, לא שווה לנו ליפול.
נכון, אנחנו חיים בדור לא פשוט,  הרבה בלבולים, וטשטוש ראייה, הרבה ניסיונות קשים.
השמחה והעצב מדי יום מתערבבים, בדור כזה הכי קל זה ליפול באמונה.
כי קווי הגבול מזמן כבר נפרצו וקשה לנו לא להתבלבל, אבל עוד קצת, ממש עוד קצת ונגאל.
לא נשכח שאנחנו עם שיודע לבכות על העבר. זה יושב אצלנו בלב. זה זורם לנו בעורקים.
רק צריך להמשיך ולזכור, את גדולת עמינו בימי קדם, להמשיך ולהתאבל על חורבן הבית
"כי כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה"
אז גם אם עד לרגע זה לא ממש נתנו לחורבן מספיק מקום, אנחנו יכולים, אנחנו מסוגלים.
אנחנו יהודים רחמנים ואין עוד עם יותר חזק  ומאוחד מאתנו
שנזכה כולנו לראות בשמחתה במהרה בימנו אמן.

 

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

4 תגובות

  1. וואוו !הספור שלך רגש אותי כל כך!אנחנו כל כך עסוקות ומתרכזות על היום הלחוץ …..ושושכחים כמה השם בוכה על החורבן בית המקדש. כל הכבוד שאת כותבת כל כך יפה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.