סיפור: רוזה עושה היסטוריה / תקוה קנטרוביץ  

רוזה, רעייתו של פיינשיל, שחיה שנים בצל בדידות, מדווחת לו במונולוג בין ארץ לשמים על יומיום חדש וחיוני שמתפתח בצל הקורונה – וזאת, עמוק בין כתלי הבית, בלי לדעת כלל על קיומה…

פתע , היתה לה עדנה, לזקנה…

"שומע פיינשיל? סליחה שאני ככה לא אתך לגמרי.  אני מחכה למשלוח והולכת לדלת כל כמה רגעים. המכשירים שלי כמו שאתה יודע לא משהו, עוד לא הלכתי אצל 'שטיינר' לבדוק מה קרה ואם צריך 'טסט' חדש, אז בינתיים אני ככה גוררת רגליים בנעלי בית שלך לדלת. זה לוקח יותר זמן מאז שהיית פה, והצילינדר – מה אגיד, יש לו כבר מנגינה משלו, מתגעגע גם הוא ל'פססס' שהיית משפריץ עליו, מסדר אותו חת-שתיים".

לא, הם לא הגיעו. האנשים של הצרכנייה. בדרך כלל הם באים כמו שעון, אחרי שאני נחה. האמת, הבחורה הנחמדה גם לא זו שענתה לי הפעם, כשצלצלתי להזמין. מה מה? מה יכול להיות חדש? אתה יודע, אותם הדברים:: כמה אשל, מציות, פערפלך וקונפיטורה. אפילו לא הציעה לי מבצעים. אמרה שיש עומס גדול. מוזר. לא זכרתי שום חג או מה אבל שוין, העיקר שיבוא.

אז איך הולך לך היום למעלה פיינשיל? אתה מרגיש צעיר יותר? לפחות לא כואב לך?

תיכף פסח ואפשר סופסוף לקנות את השום בשביל לתלות במרפסת, איך היית תופס אותם מוקדם כשהגיע וסוחב הביתה, תולה על הפלורצנטים בבלקון. עכשיו מי יביא לי כאלה, רגליים חולות וזקנות מכדי ללכת עד לרחמים של מחנה-יודא.

אני זקוקה לבונדרמין . כל יום שותה כדורים וכאילו כלום, עייפה עייפה, נרדמת על התהילים 4 פעמים בפרק, אבל מה, נכנסת למיטה, שואפת עמוק אשמע'ק נפטלין, רואה את המקום איפה שפעם היה השקע שלך, ועוד פעם הראש שלי כמו טרנזיסטור, מסתובב, עם הרדיו 'פפפפ' ו'ססס'. מחפש איזה גל טוב להירדם עליו….אבל גל שקט יש רק במלחמה… ועד אז חושבת עליך פיינשיל איך היית צעיר וחזק. ומה אמרתי לך ומה אמרתי לי. ואיך צחקתי מהשטויות שלפעמים דיברת, והחולצה שלך שאף פעם לא נכנסה כולה לתוך המכנס, לא משנה כמה ביקשתי ממנה, ואיימתי לקשור אותה לגארטעל. בסוף זה אני לבד, ומיטה גדולה שמחפשים בה מקום לישון, כל הלילה.

יצאתי היום את הבית לחפש בונדרמין. כמעט שכחתי איפה הבית מרקחת. כל כך הרבה זמן התרגלתי שאתה 'שר החוץ'. אפילו השמש היתה לי חזקה מדי. ומי זוכר לשים משחה.

אתה יודע, שמה ראיתי משו עשה לי קווצ' קטן בלב. החומר הכחול הזה, עם ברזיה קטנה. טפו. על הדלפק כמו 'בעל בית'. חוסם את הדרך לכל הרצפטים והכרטיסים והעודף וסוכריות לכאב גרון. ותיכף ומיד עולה לי הפילמים בראש, שלך ושל פנימית ג', וכל הדוקטורים שמוקטורים עם הריח הכחול הזה כאילו מי ישמע. העיקר מה שחשוב, הביאה לי הפקידה 'בונדרמין', והידיים שלה, אוי גוואלד, כפפות כחולות כמו של זק"א, עוד הפעם. מזמן אמרתי לך, פיינשיל, אני יודעת טוב יותר להיות בבית. בלי צורעס ובלי כפורעס.

*

אני מבקשת סליחה על מה שאמרתי לך שבוע שעבר פיינשיל, אני חושבת המכשירים שלי בסדר גמור. תמיד ידעת לעשות את ההחלטות שלנו, ואתה בחרת את הדגם הזה. הוא בסדר גמור. אולי זה בסך הכל היה הבטריה כל הסיפור. אני שומעת טוב, כבר שבוע אני שומעת כל בוקר זמזומים של 'אהבה רבה' מהחלון של המרפסת-כביסה איפה היונים והווינטלטור שלא עובד. אני חושבת אולי אני מדמיינת, אבל זה כבר לא פעם-פעמיים, אפילו 'קדיש' מישהו אומר, וכבר כמה עונים לו 'אמן יהא שמיה רבא', ואני מזדרזת תיכף ומיד לעשות 'נגעל וואסר' ולענות גם. כמו שלימדת אותי . ובלב שלי אני אומרת, שהריבוינו יבין שזה גם עליך, פיינשיל יחיאל בן יששכר בער. כמו שאתה אומר:  באין קדיש אחר, זה בטח מספיק טוב..

ואז אני חושבת: איזה בידור שנפתח פה בית כנסת בדיוק עכשיו. למה בשנה שעברה היית יכול גם אתה לשמוע ולענות וכוליי וכוליי.

אבל לריבוינו הקאלנדר שלו, ונו,  ברוך השם שיש צורך בעוד בית כנסת. ויתגדל ויתקדש שמיה.

*

איך שהזמן עובר. כל יום כמו נצח בלעדיך. ומצד שני, אחרי פורים כבר פסח, ובדיקת חמץ. כל היום הברקתי סירים ב'סנט מוריץ' וסינטבון. אז מה שלא בישלתי מאז שאתה. אצלי רק ככה זה פסח, אתה יודע – סירים ושפריצים, ונייר פרגמנט!

נשארה לי פרוסה עבה (לא כמו שאתה היית חותך) של הלחם אחיד שחור בשביל ה'פירורים'.  זה בסדר פיינשיל שאני יודעת את ה'מחבוא'? זה פשוט שרק אני..שמתי את זה שם. והדמנציה, עשתה 'להכעיס', אני זוכרת… והנוצה של הכובע מתמונת המחזור שלך ב'חברון' ונר-נשמה זה בסדר? ככה אני זוכרת כאילו ה'נשומה' שלך יחד אתי בודקת פיין-פיין ובסבלנות כל חור וסדק של בלטה..

*

פיינשיל, היום צלצלו. כבר שכחתי איך נשמע הטרררררר בבית הזה. חשבתי זה טעות. רצתי מהר מהר בנעלי – בית שלך, אמרתי 'הלו' ומישהו היה שם בטלפון!

המישהי בטלפון (תסלח לי שאני לא זוכרת השם)אמרה לי: מה שלומך גברת איסרליש? . חה! אתה זוכר משהו כזה קרה לנו? אמרתי לה: גברת, זה טעות. אבל היא אמרה לי כל מה כתוב בסרטיפיקט: בלומה. איסרליש.  טשריחנובסקי.  34, ותעודת זהות אותו מספרים.

אמרתי לה: ברוך השם תודה לאייבישטער, לאיזה ארגון את אוספת?

והיא אמרה: יופי, כולם מרגישים טוב?

ואמרתי: כן. הודו להשם. (וסליחה שעניתי בשמך. היא שאלה על כולם).

והיא שוב הפעם אמרה: יופי. ואחר כך תיכף סגרה שפופרת.

תיכף אחר כך חזרתי לתהילים, ואמרתי אולי עוד פעם אחת ליתר ביטחון את כל הפרקים איפה שעמדה הסימניה משום שלא הייתי בטוחה איפה עצרתי. ועוד הפעם –  טוק טוק דלת. כמה רגעים עד שאני מסובבת המפתח והצילינדר עם הקרעכצים שלו, והאשנב, והבריח וכוליי…וכבר מישהו שם בורח, רק קצה כפפה כחולה גיוואלד אני רואה… ומישו צועק :חג שמח סבתא.

אקיצער, שמה יש 3 מגשים אלומיניום כמו יש בפלאפל שמבקשים 'בצלחת – לקחת'. הכיווצים בקצה סגור טוב טוב. ומה אגיד לך – אוכל ביד מיד. כל מה שתרצה ל'סיידר'. מרק וקניידלעך, וזרוע, וכרפס, ומרור, וקצת 'חריין' ו'חרוסת'. ואני עוד הפעם חושבת זה טעות.

וקצת מתבלבלת מכל הטעמים, וקצת מריר לי כפית של חרוסת, ומתוק לי לחשוב על ה'חריין' שלך….זה לא מתקרב אפילו לסטנדרט…שלא תחשוב.

**

ניסיתי לזכור איך אתה גוזר את החסה, וה'יחץ' יצא פחות מוצלח. המיץ ענבים נשאר ה100% כמו שאתה אוהב. ועוד אני יושבת עם ה'הגדה' שלך, אני מסתכלת על כל הכתמים והפירורים ונזכרת בכל הבדיחות הקטנות, איפה אמרת ה'ווארט' היפה בדיוק כל שנה….ועוד הפעם מהמרפסת איפה הפריז'ידר והוינטלטור איפה החוטים של הכביסה, אני שומעת רעש לא נקי, ותיכף הולכת. ומה אני אגיד לך פיינשיל…..גם אם היו לנו ילדים, לא היו שרים יפה כמו זה…..

החזקתי חזק המכשירים שלא יחצרץ ולא יזייף. ואיזה קולות מתוקים, מלמעלה, מלמטה, מהצידה, 4 רוחות השמים ועוד כמה….מבטיחה לך. כזו 'חזנות' גם רוזנבלט שאהבת לא היה עושה. ופתאום כל הרחוב והבנין היה נשמע כמו מקהלה גדולה , כל האנשים וכל הילדים, וכמעט נשבעתי ששמעתי אותך שמה, רק לא הייתי בטוחה מאיזה כיוון.

אתה יודע, זה הרגיש לי פתאום כאילו אנחנו בשולחן אחד גדול, כמו בציורים של ההגדות. עם אבא ואמא, וילד וילדה ועוד ילד וילדה, ועוד ילד וילדה…מחונכים, כמו שפעם חלמנו. וקצת יין נשפך, ופירורי מצה…העיקר שכולם שרים ו'מבסוטים'.

אז שפכתי קצת יין, מה יש. אחר כך האישה תנקה.

*

עוד הפעם הטלפון.

זו אותה גברת (שעוד הפעם מחילה שכחתי השם).

מה שלומך גברת? ו'הודו להשם'. ומה שלום כולם. כולם יענו בשם עצמם….

ו'שבת שלום גברת'. ו'גם לך חמודה'.

ועוד הפעם הדלת. פיינשיל, זה משרה מלאה..

אני נהיית יותר טובה בזה עם הזמן. יש לי כל מיני טריקים…

הבחור עם הכפפות עכשיו גם יש לו נייר כזה על הפנים, מצחיק. כמו שפעם היו שמים רופא – שיניים, עם חוטים על האוזניים. הדור של היום, אמרתי לך מזמן כבר, אל תנסה אפילו להבין את כל השמאטעס שיש להם במודה של הז'ורנלים. פנים של בנאדם לא רואים, והם קוראים לזה 'מודרני'.

*

סליחה שאני קצת לא אתך פיינשיל,  פשוט עמוס לנו נורא.

לנו, כלומר, לי ולך. אנחנו עסוקים כל כך.

אבל זה לא ששכחתי.

הנה עכשיו תוך כדי אוכל אני מדברת אתך. תסלח לי שזה לא מנומס. 'איכות חיים' היית קורא לזה, מי היה מאמין שעד לפני חודשיים הייתי אוכלת רק לבניה ולחם אחיד. תאמין לי, השירות פה בשכונה השתפר מאד. כמעט כמו ב'תמיר' או 'בית טובי העיר'. יש קציצות ואפונה, וצלי עוף וקצת לאטקעס לפעמים. אפילו קומפוט הם לא שוכחים.

משהו טוב קורה במדינה הזו. חבל שאתה כבר לא יכול לטעום.

ה-מה שמה, (סליחה שאני לא זוכרת את השם) עדיין מצלצלת. אפשר לומר אנחנו חברות…אתה יודע, לאט, לאט, אבל איכותי. היא עובדת במונציפאליה, ויש לה עוד חברות כמוני, שהיא מתקשרת להשתמע איתן. זה מצחיק. זה מין עבודה כזו. למצוא חברות. איפה היתה עבודה כזו עד היום. (בינינו, אחרי השיחת רעות הזו, היא מסמנת איזה וי קטן או וינצ'יק לרשימה של הבוס שלה, אבל זה כל כך נחמד).

המניין שם במרפסת של הפריז'ידר, יש לי איתם קצת קשרים, כמה גלגלים חורקים בחוטי כביסה (הרבה זמן לא שימנת…) עשו את העבודה. אברך אחד לפי איך שנראה מהעיניים ומעלה (אוחח לא סיפרת לך שהמודה הזו של הכיסויי פנים הכחולים נכנסה למחנה שלנו גם ה' ירחם, תינוקות שנשבו).  הקיצר העיקר הוא כבר יודע לומר 'פיינשיל יחיאל בן יששכר בער' ולפעמים עושה 'מי שברך'.

עוד משהו, מסתבר שבדירה למעלה – גרים אנשים. ממש ככה! בפירוש ממש ובלי לשקר  – ראיתי אישה והיא נופפה לי לשלום. נו, מה תאמר על זה? גילוי מרעיש. נהייתי ממש סלבריטע – לקראת שיבה. כל הזמן צועקים לי בחלון: סבתא, מה שלומך? מנופפים מהמרפסת, שמים אוכל ליד הדלת, מתקשרים, אני כבר לא עומדת בעומס.

*

התקשרה היום הגברת (עם השם…. באמת שניסיתי לשמוע אבל לא הצלחתי …..זה היה נשמע כמו סימונה או דימונה).

אז עוד הפעם הוצאתי והחזרתי המכשיר (הפעם גם הבטריה – ליתר בטחון!)

היא אמרה משהו על 'קורונה'. (שמעת על דבר כזה אגב? גם אני לא אבל התביישתי לשאול…). העיקר שרוב הדיבורים הנעימים אני מבינה.

אה, והשכן דפק, ההוא שרואים מהעיניים למעלה, עמד רחוק כביכול אני מצורעת. כמעט שנעלבתי, אבל חשבתי אולי זה מנהגים שלהם, כל אחד והפרישות והקדושה שלו… אולי לא היה לו נעים. בכל אופן – הציע הבחור להוריד את הפח-אשפה, ולהביא 'שיחת השבוע', ושנצטרף לטשולנט דרך המרפסת. אנשים מוזרים בעולם הזה, אמרתי לך מזמן.. אבל העיקר רוצים לעשות טוב. וגם אני – אתה יודע, בשמך ולכבודך – לא נשארתי חייבת ולא התבלבלתי, תיכף הצעתי לקבל את ההזמנה בשתי ידיים, וגם לכבד בשטרודל – 'דרך המרפסת', שככה יהיה לי טוב. הדור של היום מנסה 'סטראט-אפים', כמו שלפעמים קוראים לזה בהמודיע…

פיינשיל, תסלח לי שאני כמעט נרדמת, ובקושי דיברנו. מאך מיר א טויבע. תסדר לי קצת שמן בשביל הצילינדר, פשוט תחנה מרכזית נהיה פה, ואני כמו טקסי מתרוצצת לטלפן ולפתוח.

נו, היית מאמין שככה לעת זקנה, נהייתי חבר'המנית?

תשמור לי מקום טוב שמה, תיכף אני באה.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

לכל בלון יש כתובת – מטריית הבלונים בחתונה היסטורית… היום נתמקד בציורי עצים. הילדים משתעממים? משחקי חברה קלילים ומהנים לילדים/ רחלי גוטליב סיפור: החתימה / חיה ברון סיפור לשבועות: "ותלכנה שתיהם " / רחלי פאהן