נעמה אם לנערה מתמודדת משתפת בתהליך בו היא שומטת בדרך כל מה שמכביד ומיותר בודקת בלי פילטרים מה שנשאר. למעקב אחר שאר הפרקים לחצי כאן
הכלים מתייבשים להם על השיש
קישוטי הסוכה נארזו זה מכבר במקומם,
ואני יושבת לכתוב כמה שורות
לפני שהכל יתפוגג, ואנחת שוב
אל השגרה, ואל המטלות.
איזה חג מרומם זה היה!
ספרי התורה, הריקודים הסוערים, ההקפות,
ואיזו נחיתה קשה זו-
המפגש עם המציאות הרגילה, האפורה
שמגיחה יום למחרת,
יחד עם הררי הכביסות.
כשהכניסו את ספר התורה חזרה להיכל
בסיום ההקפות ,
היה חשמל באויר, דבקות ובהירות
בה נשמתי ידעה בוודאות
"שזה הסיפור האמיתי"!
כל מילה שכתובה
כל פרשה פתוחה או סתומה
זה הכל דברי אלוקים חיים,
וכל יתר הסיפורים שיש לנו בראש ובלב
הם סיפורי אימה
שנועדו להרחיק אותנו מהאמת הפשוטה
שאנחנו אהובות, רצויות, חבוקות.
על מדף ה"נמכרים ביותר"
של סיפורי האימה,
קיימים מגוון גדול מאד של סיפורים
דוגמאות? בבקשה…
אשה שחושבת שהבת שלה לא שמחה
כי היא לא הייתה אמא מספיק טובה
אשה שחושבת שהזוגיות שלה לא במיטבה
כי היא אשה לא מספיק ראויה,
אחת שלא מצליחה להתפרנס
ובטוחה שזה בגלל שהיא כישלון
ואחרת שלא מוצאת חתן
והולכת עם סיפור שמספר לה
שאין מספיק לכולם
ושכחו אותה בבית.
אחד מהסיפורים שניהלו אותי קשות
בהקשר של הבת שלי שעזבה,
היה סיפור האשמה.
ככל שדיברתי עם יותר אימהות
שנמצאות בסיטואציות דומות
הבנתי שאנחנו באותו הסיפור של:
"מה עשיתי לא נכון"?
"היכן טעיתי?"
"איך זה שלא תפסתי את זה בזמן"?
"למה זה קרה דווקא לי"?
ועוד אלף שאלות שהדירו שינה מעיני
ודרשו מענה ובעיקר, הפנו כלפי
אצבע גדולה ומאשימה שהכניסה אותי
למעגל האימה של האשמה.
אחת המתנות שהביאו איתם החגים
זו היכולת לעצור מהשגרה
ולבחון מחדש את הסיפור
שניהל אותי בשנה שעברה:
כי בסופו של יום, כל סיפור שמספר
על איך שנכשלנו, או נפלנו או אשמנו,
ומביא אותנו למבוי סתום של ייאוש
צער ועצבות זה סיפור אימה
שמסיט אותנו מהסיפור האמתי
סיפורה של התורה,
סיפור מסעה של הנשמה.
ספר התורה, הוא ספר הספרים
והוא מספר, בשונה מכולם,
את הסיפור האמתי, בו אין פחד
ואין אשמה
אלא מסופר בו סיפור מופלא,
איך שה' ברא את האור
ויצר גם את החושך
את הטוב וגם את הרע
את האדם, את הנחש המסכסך, ואת חוה.
את כולם הוא עשה
מתוך טובו וחסדו
כדי שנלמד ונגדל וניסע
משבוע לשבוע ומפרשה לפרשה,
ונגורש מגן עדן
ונעבור מבול של בלבולים
נרד למצרים ונרגיש אבודים
שנעבור במדבר כשאנו עטופים
ונכנס לארץ המובטחת
ונכבוש וניצור, וניטע
ונחזור ונסיים עם ריקודה של תורה
ובשבת בראשית,
נהיה מוכנים
להתחיל את המסע של השנה החדשה:
מאמינות יותר, בוטחות יותר
שומטות אשמה
אנחנו כאן, במסע הפרשות
בה גדלה כל שנה עוד קצת,
הנשמה.
בראשית ברא.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
את כותבת ככ יפה ונוגע!!!
ככ נכון וצודק
זה מתאים לכל אחת בכל מצב
כולני מספרות סיפורי אימה לעצמינו על עצמינו מפעם לפעם וההסתכלות שלך על הנושא כבשה אותי
תודה