למה, למען ה', אם אני מראה לילד שלי שאין שום פצע בברך, תודה לה', הוא בוכה יותר חזק?
למה אם אני מוכיחה למתבגרת שלי שאין לה באמת שום סיבה להיפגע מחברה שלה, פתאום היא כועסת גם עלי?
איך זה שאני, בהגיון ישר, כל פעם מחדש מנסה להרגיע פחד (אין כאן שום מפלצת, רואה?), עלבון (אל תעשי מזה עניין, היא לא התכוונה) דאגה (תפסיקי, הכל יהיה בסדר!); תסכול (תחשבי על הפעמים שכן הצלחת!) עושה לי רושם שהם רק מתעצמים?
למען האמת, ההיגיון הצרוף לא עובד גם עלי…
כשהילד מאחר, ואני מתחילה לדמיין דמיונות בלהה, שום משפט הגיוני לא חודר מבעד לתודעה שלי. כשאני בלחץ? תנסו לדבר אל ההיגיון שלי בהגיון, אין עם מי לדבר.
ומה כשאני נפגעת, מחמותי למשל?
גם אז, אם בעלי (בדיוק הוא!) מנסה להסביר לי כמה היא כן בסדר, ועוד מביא הוכחות, משהו בתוכי מאיים להתפוצץ.
למה זה ככה?
שאלות טובות, מה יש לומר.
ויש לנו גם תשובה, הנה היא: הגיון ורגש מדברים בשתי שפות אחרות. אולי לכן את מרגישה בדו שיח של חרשים.
אם שפת ההיגיון מורכבת מהוכחות, הסברים, משלים ודוגמאות, שפת הרגש מכירה שתי מושגים בלבד: מאבק או מקום.
זה עד כדי כך פשוט, זה עד כדי כך מורכב.
יש לזה הסבר מדהים על פי חסידות, תכתבי לי כאן למטה אם מעניין אותך להבין אבל גם בלי הוכחות, החיים שלך ושלי מוכיחים את זה כל הזמן.
כשהילד שלך או את מרגישים כאב, והסביבה (אמא, בעל, חברה) מסבירה לך למה הוא לא נכון, הרגש חווה 'מאבק'.
אוהו, מיד הוא נדלק.
עכשיו עליו להגן על חייו, והוא עושה את, כמה פשוט, באמצעות לחיצה על כפתור הגדלת העוצמה, בכל העוצמה.
זהו פרדוקס, אולי, אבל ההכרות עם שפת הרגש מסבירה אותו מצוין. כי הרגש בודק רק אם את איתו או נגדו. אם יש כאן מאבק או מקום, אם מותר לו לנשום. אם מסכימים לו להיות, או שהוא צריך לצרוח כדי לחיות.
וזהו.
הבשורה הטובה היא שהרגש לא צריך ה-ר-בה מקום כדי לפנות מקום.
מספיק מקום ממוקד, ממוקד בזמן, ממוקד בתוכן כדי שהרגש יסכים לפנות את מקומו ולתת להגיון לנהל את המערכה.
אפשר לקרוא לזה החלק ה'ילדי' והחלק הבוגר, אפשר, בשפת האריז"ל, לומר נפש אלוקית ונפש בהמית, ואפשר להמשיך לתאר זאת כרגש ושכל.
עדיין, תמיד, יש כאן חלק שאם תנסי להסביר לו למה אין בו הגיון, כמה אין בו ממש, הוא ירגיש 'מאבק' ויראה לך מה זה… בהפוכה.
הוא מיד יתנפח ויתפוס את כל המרחב.
לעומת זאת, אם תצליחי לשכנע אותו שאתם באותו צד, וזה בסדר, יש לו מספיק מקום, הוא יואיל בטובו לזוז הצידה.
באמת.
אם תסכימי לו להיות, הוא יסכים ללכת.
זה עד כדי כך פשוט, עד כדי כך מורכב.
למה מורכב? למה באמת אנחנו לא תמיד מסוגלים בזמן אמת פשוט לתת מקום וללכת?
זו שאלת מיליון הדולר!
רמז: גם כי יש כאן שתי נפשות שמתנגשות, והאתגר הוא לתת מקום לשתיהן.
נדבר על זה כאן בפוסט הבא,
בינתיים אני מציעה לך, לשם התחלה, את המדריך 'מי מפחד מפחד'. כשתורידי אותו, תכירי את שלישיית מילות הקסם שמרגיעה פחד באופן מיידי.
"מי מפחד לפחד"- המדריך כאן
נשים שכבר הורידו את המדריך מספרות שהוא אכן, בלי הרבה הגיון, עזר להן, עזר לילדים שלהן,
הנה מה שכתבה לי עליו ש.
תודה רבה על המדריך הוא פשוט גאוני
אני מתמודדת עם פחד מסוים לפעמים, והמדריך
פשוט הוריד לי את מפלס הלחץ, מקווה שלא אשכח את הרעיון
כי הוא פשוט קסם
אז אם הילדים שלך (או את, זה בסדר!) מפחדים לפעמים,
כדאי לך להקדיש מספר דקות ולקרוא אותו.
דאברושי הנדל,
עוזרת לאמהות לתקשר זורם עם עצמן ועם הילדים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
