הגעתי לרופא השיניים לבדיקה תקופתית
"וואו איך את זוהרת היום"
אמרה לי בחיוך האסיסטנטית
"באמת"? שאלתי אותה.
"זה מוזר, כי ממש בכיתי עכשיו" התוודיתי.
אז כן, כנראה שאין באמת סתירה
בין השגרה והתפקוד הרגיל לבין הכאב
והכל משמש בערבוביה אחת גדולה
כשחיים עם מסע כבד על הלב.
עד לא מזמן, הייתי מסתירה את ההתמודדות
מנסה לשחק אותה "הכל כרגיל, הכל בשליטה".
לא נכנסת עם אנשים לשיחות היכרות,
לא כולם צריכים לדעת שאני מרגישה כאובה.
אבל אז גיליתי, שככל שאני משקיעה
יותר אנרגיה בהסתרות,
אני יותר כועסת:
על כל אלו "שחופרים לי"
ש"לא מבינים אותי"
ש"אולי שופטים אותי"
בעוד שמה שבאמת קרה
זה שכל פעם ששאלו אותי
בתור לאסיפת ההורים או לקופת החולים
"היכן הבת הנוספת שלי לומדת"
"והאם יש לי בת כבר בשידוכים"
הייתי הולכת סחור סחור, מטייחת,
מנסה בכח להמציא נושאים
לא יכולה לשתף שאין לי עדיין את הנחת
שאתם בגאוה לא מוסתרת, איתי משתפים.
חוזרת הביתה ורוטנת איך
שלאנשים אין טקט וכמה הם חופרים
ולא רואה את התמונה האמיתית
שאני זו שמסתגרת, בורחת מקשרים.
ככה הסתובבתי עם הלב המדמם שלי
שנפצע עוד אחרי כל מפגש חברתי
בו, מה לעשות, אנשים מחפשים
מכנה משותף לשיחה
אז כן, הם שואלים על המשפחה.
לאט לאט גיליתי, שאני משלמת בבריאות
ומשלמת, לא פחות, בבדידות.
אף אחד לא יודע מה עובר עלי
ולכן לאף אחד אין את הרגישות.
וכי מה ציפיתי?
אף אחת לא יודעת מה עם הגדולה שלי
ולכן אף אחת לא נזהרת מלשאול
את כל השאלות הכי לא נכונות
שפוגעות ישר בצורך לחפות.
וכשהמסע והמטען של ההסתרות גדל עוד קצת
והרגשתי שאני לא יכולה לשאת יותר
את כובד המשא של המסיכה המגוננת
של "הכל בסדר, ממש ממש בסדר אבל בואו נעביר נושא"
התחלתי סוף סוף, להעיז לשתף
מהאגו שלי להתחיל להתקלף.
להודות ביני לבין עצמי שקשה לי.
שעצוב לי.
שמתגעגע לי
ובעיקר- שכואב לי נורא.
החלטתי שאני שמה דברים על השולחן
וכששואלים אותי, לבחור בכנות
על פני הסתרות שעולות לי בבריאות.
אפשרתי לעצמי לבכות כשכואב לי
לפרוק כשקשה לי
ולהמשיך הלאה
קלה יותר, משוחררת.
זה מעורבב לגמרי הדבר הזה,
החלק הבוגר והמאמין שלי
והלב שלי שכל כך מתגעגע
ורוצה לחזור ליחד המוכר.
אני יכולה למצוא את עצמי
מבשלת לשבת בשיא השמחה
ואז עוברת לי מחשבה של
"את המרק הזה היא הכי אוהבת"
"ועוד רגע היא תכנס לטעום מהסירים כמו שהיא תמיד אהבה"
ובום.
אני נזכרת, שהיא כבר לא כאן
ולא רוצה לטעום מהסירים
ולא רוצה לטעום מהשבת
ולא רוצה נקודה.
ולקרוס על הספה, ולבכות לי
ולהיות עם עצמי עצובה
ולאסוף את עצמי אחרי חצי שעה
ולשים את זה, יחד עם הכאב,
בחזרה בקופסא,
ולהמשיך קדימה
משוחררת קצת מכובד המשא,
בלי מאמץ מיותר של הסתרה.
זה רק געגוע, זה רק כאב,
מזכירה לעצמי כשמגיעות פתאום הדמעות
מרשה לעצמי להיות:
גם בוכה וגם צוחקת
גם מאמינה וגם כואבת
גם שמחה וגם חסרה,
גם כואבת וגם חופשיה
לא משלמת יותר
את מחירה היקר
של ההסתרה
לתגובות ולהצטרפות לקבוצת המייל כתבי ל:
[email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
3 תגובות
וואו אין מילים.
זה נכון
וואו! תודה על השיתוף
אני מתמודדת עם קושי בכלל שונה ממש, ומרגישה כל הזמן את הקריעה בין שיתוף להסתרה.
נהנתי מאד לקרוא את מה שכתבת
את מיוחדת!