אמהות תקראו את המכתב הזה: 'תודה שנתת לי סיכוי!'

"הילד הכי שובב בשכונה…"
"לא מעניין אותו מה לומדים…"
"תתפללו הרבה…"
אלו המשפטים שהייתי שומעת, כאמא לילד מאתגר במיוחד.

הוא באמת היה משהו יוצא דופן, עד היום, שנים אחרי ששמעתי את המשפטים ה'דואגים' מכל הנשמות הטובות באזור.
אני יודעת שהרבה אמהות שיקראו את הדברים יחשבו לעצמן שלא חכמה לקרוא את הסיפור מהסוף, לדעת שיש 'הפי אנד' ולהטיף מוסר, וברמה מסויימת הן צודקות.
הן צודקות כי אני זוכרת שכשאני הייתי בשיא ההתמודדויות שלי עם הבן יקיר האהוב שלנו, היה כמעט בלתי נסבל מבחינתי לשמוע את המשפטים שכתבתי למעלה או משפטים אחרים שאמרו לי "אל תדאגי, הוא יגדל והכל יסתדר".
כשלא.
באותם הימים לא יכולתי לדמיין או לחשוב שזה מה שיקרה.
אני זוכרת את הכרית שלי ספוגה דמעות שזלגו ללא הפוגה בלילות, ואת הימים שאני לא מצליחה לעצור את עצמי מלבכות לבעלי בטלפון כשאני מתחננת ואומרת "תבוא ומהר…אין לי שליטה על הילד". שעות של טיפולים, שיחות, הנחיית הורים וטיפול רגשי ובעצם, בעצם מה לא.

אף אחד לא הצליח להצביע על בעיה, לא מצאו אבחנה מדוייקת וזה היה אולי החלק הכי קשה בכל הסיפור. רק רציתי  יתנו שם למה שקורה כאן, למה שגורם לילד שלי להתנהג כמו שהוא מתנהג ולתופעה הכל כך כואבת שאני, בעלי, הילד שלנו וכל שאר האחים שלו מתמודדים עמה במשותף.

חוסר ההבנה חברתית הובילה לכמויות של דחיה חברתית שאף אדם, בטח לא ילד קטן, צריך לחוות.

מצד אחד הוא היה אהוב החברה ונערץ על קבוצת החברים השובבים, אלה שפעלו לפי הדרכתו וביצעו מעשי הקונדס מתוחכמים שהוא עצמו המציא ושהצליחו לא פעם להפתיע ולהצחיק גם את הרבעס בחיידר, אבל… אותי כאמא זה החליש והתיש. בשלב מסויים בעלי החליט לגשת לאחד מגדולי הדור ולהיוועץ, הוא ראה שאני כבר מותשת ובלי להעז להוציא את המילים מהפ שאלנו את עצמנו אם אולי יש פה טעות,  אולי אני אמא שלא יכולה לגדל ילד כזה?
אולי.

התשובה של הרב לא הותירה מקום לספק: "ה' לא נותן ניסיונות שלא יכולים לעמוד בהם", אמר לנו הרב, "בדור הזה יש נשמות כל כך גבוהות שקשה להם להיות בתוך הגוף המצוצמם והקטן, אני לא עוסק בנפש האדם אבל וודאי שיש כאן משהו גם רוחני ולא רק נפשי".
בעלי חזר עם התשובה, התחזקתי קצת באמונה שאכן זה הילד שלי. ורק שלי ואני האמא הטובה ביותר עבורו.

באחד הימים שהוא היה כבר בן 11, אבל עם רעיונות למעשי שובבות שמתאימים יותר לילד בן 6, הגיע שוב טלפון מהחיידר ועל הקו היה המפקח שסבלנו פקעה ואמר לנו בפירוש: "הוא חוזר הביתה, אין לו מה לחפש כאן".
ואני, אנה אני באה?

התקשרתי לאימי שתחי' ושאלתי אם הוא יוכל לבוא אליהם הביתה כי הוא שוב נשלח הביתה. אני כבר מילאתי את מכסת ההעדרויות שלי, לבעלי ששקוע בלימוד בשעות הבוקר עדיף לא להפריע כי הוא לא יוכל לעזור לילד האבוד שלנו וסבתא של הילד נותרה האופציה האחרונה.

בערב, אחרי עוד יום עם מריבות עם הילדים של השכנה (שמעולם לא הסתדרו איתו…) התפרצתי בבכי והבנתי שהילדים לא יכולים לראות אותי כך.
נכנסתי לחדר ובכיתי כמו ילדה קטנה, כמו שלא בכיתי מאז כיתה ב'.

החלטתי לשתף את השותף השלישי שלנו לגידול הילד ופניתי לקב"ה במילים פשוטות משלי.

"ה', עם השותף השני אני מדברת המון, אליך אני מתפללת", כך פתחתי "ועכשיו אני רוצה לדבר איתך. יש לנו 6 שותפויות מדהימות אבל בשותפות שלנו בילד המתוק והמקסים הזה, אני מרגישה שאני על סף פשיטת רגל והרמת ידיים. אני מחזירה לך את המפתח, זה בידיים שלך".

יחד עם הדמעות והתפילה הרגשתי שנפתחו שערי שמים. זו הייתה עת רצון לשנות עכשיו את התפיסה שלי על כמה שאשדר לילד מעכשיו ולנצח ולכן המשכתי לדבר עם ה': "אני מעכשיו מרפה, ואתה ריבונו של עולם תטפל בעניינים האלו. אולי זה החלק שלך כשותף ולא רק כאבא שלי ומנהל העולם. אני מחליטה ברגע זה שאני מתחילה איתו מהתחלה, שוכחת ממה שהיה ופותחת דף חדש. תן לי את הכוח ובבקשה תזכיר לי כל הזמן שאתה השותף שלי ואני לא כאן לבד עם האתגר הלא מזוהה הזה. תן לי סימן בבקשה שאני בדרך הנכונה!".

יצאתי המחדר וגיליתי שהילדים כבר ישנים, נס שבעלי הגיע והבין שאם ביקשתי פרטיות כנראה אני צריכה אותה. לבד. כלומר עם מלא כל הארץ כבודו ריבון העולמים.

הסתובבתי בין המיטות של הילדים המתוקים שלי, שמתי לב שהבן היקר שלי, זה שכל כך מתקשה איתי ואני איתו, נרדם עם קומיקס מרתק והוא מחבק אותו חזק קרוב אליו כמו היה כל עולמו. בראש שלי חולפת מחשבה קשה ושאלה קשה עוד יותר: למה את הגמרא הוא לא מחזיק כך חזק?!

מיותר לומר כמה כאב ואפילו כעס הרגשתי כלפי הילד המתוק שלי, שבעצמו לא הבין מה עובר עליו.

פתאום הכעס התחלף ברחמים עמוקים וחמלה והרגשתי שאני רק רוצה לחבק אותו. התיישבתי ליד המיטה שלו, הבטתי בקלסתרון הרך וחזרתי אחורה בזמן כמו ביקשתי מעצמי לראות את התינוק הקטן הזה עם הפנים המלאכיות, הטוהר והטוב האינסופי שיש בעולל הקטן הזה.

נזכרתי בחיוכים הראשונים. ברצון החזק שלו לדעת לזחול וללכת לקום וליפול ועדיין לרצות.

ברגע אחד ראיתי אותו, את הילד הקטן שלי, ולא את הילד הקשה והמסתכל של השנים האחרונות. קיוויתי שעד הבוקר אצליח שוב לראות אותו כך.

השינוי לא הגיע מיד בבת אחת, אבל הוא הגיע. ברגע ששיניתי את הציפיות ממנו, ברגע שהפסקתי לנסות לשלוט בכל סיטואציה, ולצעוק, להדריך, להסביר ולהגביל, הצלחתי לפנות מקום בלב לתינוק שלי שגדל להיות ילד אהוב כל כך.
והוא, תמים וטהור כל כך שהסתתר תחת מעטה הקשיות של החיים הקצרים שכבר הספיקו לחספס אותו, הצליח להרגיש את המקום הזה בלב שלי ונענה לרצון שלי לשמוע אותו.

הרוגע שלי שנולד ברגע שהבנתי שיש שותף שלישי ולא הכל תלוי בי עבר אליו והשינוי המיוחל הגיע בצעדים קטנים, עם נפילות ומעידות, אבל הוא התרחש, כי כזכור, מגיל צעיר הוא למד ליפול, לכאוב, לקום ולהמשיך לנסות.
הילד המתוק שלי עלה בשנה שעברה לישיבה קטנה טובה ומוכרת מאוד שנותנת לו את המקום להיות בדיוק מה שהוא, להתפתח ולהצליח ולפני חג השבועות הקודם קיבלתי מכתב מקומט (כי הוא לרגע התלבט אם לשלוח לי אותו וקימט ויישר אותו כמה פעמים) שבעבורי היה מסר ישיר גם מהשותף השלישי שלי.

"אמא, אני לא יודע איך לומר לך את זה, אבל אני אוהב אותך באמת ורוצה לומר לך תודה!!!!!!! (סימני הקריאה היו במכתב) תודה על זה שלא התייאשת ממני, את היית היחידה שהאמנת בי ונתת לי עוד סיכוי. את יודעת אמא, כשהייתי בחיידר בכיתה ד' הייתי מדמיין שיש לי שלט על הראש "הילד הכי שובב בעולם שלא יצא ממנו כלום" האמת שחלק מהרבעס גם אמרו את זה אחד לשני כשחשבו שלא שמעתי אבל גם בלי זה אני כל הזמן שמעתי את זה בראש שלי. התגעגעתי לעצמי שלא הכרתי, שנאתי את כולם גם אותך (סליחה סליחה!!) ובעיקר את עצמי. כעסתי על עצמי ועל כולם כי פשוט לא הבנתי איך רוצים שאשתנה אם כולם כבר יודעים מה אני אעשה ואיך אני יתנהג ברגע הבא. ואז את שינית את היחס אלי. בהתחלה חשבתי שקרה לך משהו אבל כשראיתי שזה אמיתי התחלתי באמת לאהוב אותך ואז גם לאהוב את עצמי ולהאמין שאני יכול לשנות את עצמי. את הפכת להיות השלט הדימיוני שלי ובמקום הכיתוב הקודם, עכשיו כתוב עליו 'אתה יכול, אתה יכול ואתה אהוב'. אמא, עכשיו, כמה ימים לפני מתן תורה, אני רוצה לומר לך שאת אחראית לזה שאני בכלל בישיבה ולא ברחוב ומגיע לך לדעת מזה. בלי שהיית מאמינה בי לא הייתי כאן היום, ואני יודע ומרגיש שאת אוהבת אותי מאוד, תודה אמא!"

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

ילד מיוחד… אתי רוזנצוויג: על נבואה המגשימה עצמה, מהו "אפקט פיגמליון" ? שמת לב אליה בכלל? יש לה גם לב / פסי דבלינגר שמיטה אחרת פרק 11 | שומטת תלבושת | מיומנה של אמא לנערה מתמודדת למה קשה לי להכיל את הילדים שלי?/ אביטל אוחיון