אתמול בערב ביקרתי בבית הספר
טיפסתי במדרגות המוכרות
עברתי את המפתן,
העפתי מבט אל השלט בכניסה
והדחקתי פנימה את כל סערת הרגשות.
אסיפת הורים.
הנה אני כאן שוב,
הפעם, בשביל אחותך הקטנה.
הנה האולם, בו היה אירוע בת המצוה
של המחזור שלך,
זוכרת את התפקיד הראשי שקיבלת?
והנה החצר, בה רקמת חברויות
והכיתה בה למדת.
השביל בו צעדת, כל בוקר
עם ילקוט על הגב
ותלבושת בית יעקב.
אוף, שוב מגיעות הדמעות.
בכלל התכוונתי להשאיר אותן בבית.
די, נגמר, את כבר לא בת "בית יעקב"
את על מדים אחרים כרגע.
אני רוצה להכנס עם הפנים קדימה
ואני מוצאת את עצמי מסתובבת
יוצאת לחצר, מתיישבת על הספסל
ובוכה.
כל כך הרבה תקוות ותפילות
ליוו אותך בדרכך אל בית הספר
ועוד יותר, לאחריו.
רואה מבעד לדמעות אימהות צוחקות
מדברות, נפגשות,
לא שמות לב שכל ילדה שנמצאת כאן
וממשיכה מכאן, על קו ישר
היא בכלל לא מובנת מאליה.
רציתי לחזור הביתה, לומר למורה
שהמפגש החזיתי הזה עם בית הספר
בו צמחת לאורך כל הילדות,
להכנס לאותה הכיתה,
לפגוש את אותה המחנכת,
קשה לי מידי.
ושאם אפשר לדבר בטלפון בבקשה.
הרמתי עיניים לשמים,
לוטים בערפל.
וידעתי, שאתה שם.
ונזכרתי.
שאת השביל של בית הספר של החיים
אתה סללת.
ואת התלבושות המגוונות,
אתה באהבה, עיצבת.
ואת השלט "כאן לומדים"
אתה בחכמתך האין סופית, תלית.
וכל ילדה, נשלחה ארוזה
לאמא אחת, שחיכתה לה
ולא ידעה מה היא מקבלת
ולא לאיזה תפקיד היא מגדלת
למרות שהיא חשבה שהיא כן.
וחייכת.
כי ידעת.
שלא כל ילדה נבחרה
לאותו המסלול
ולא התלבושת האחידה
בהכרח תגן מפני המבול
ואפשרת לילדה שלי לבחור
כדי יום אחד
שלמה יותר,
לחזור.
לתגובות ולהצטרפות לקבוצת המייל כתבי ל:
[email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
3 תגובות
כמה אמיתי….כמה נכון….כמה לבכות….כמה להודות…
מהממת!!!!
יואווווו אני כל כמה דקות רצה לבדוק אם כבר העלו עוד אחת זה כתוב בצורה מדהימה אין עליך