שמיטה אחרת פרק 5 | שומטת ציפיות

שיתוף ב email
שיתוף ב print

תמונה על המדף, חור בלב.
זה מה שהרגשתי כשהייתי מסתכלת
על התמונה המשפחתית שלנו,
שצולמה לפני שלוש שנים
ויושבת על המדף בסלון
בכל פעם שהייתי עוברת לידה.   

דמעות של עצב והסתה מהירה של המבט
אל משהו אחר. עציץ אולי.
רק לא לפגוש אותה שם בתמונה, מחייכת,
חלק מכולנו. כמונו. איתנו.
והיום היא בחרה שכבר לא.
בינתיים בכל אופן. 

רק לא לפגוש שוב, את הצפיות והחלומות שלי
ממוסגרים שם במסגרת:
שכולם יצאו ילדים צדיקים
מתאימים לקו שחינכנו, שרצינו, שהתפללנו
שכולם יאירו את העולם
בתורה ובמעשים טובים
כולם. ללא יוצא מן הכלל.

אז נכון, לוקח זמן להשלים עם העובדה
שלכל נשמה יש מסלול משלה
ושהילדים מגדלים אותנו (פנימית)
יותר מאשר אנחנו מגדלים אותם
וכל הדיבורים המאד נכונים 
שנשארים תקועים אצלי בראש
ולא תמיד מוצאים להם מסילה אל הלב-
מקום שמסרב להשלים עד העומק,
עם תמונת מצב אחרת,
ורוצה להאחז בחלום של תמונה
שלימה ועגולה ויפה
עם מסגרת לבנה, מוארת. 

אבל החתיכה החסרה
שבחרה לנתק מגע, לצאת מהמסגרת
לחפש לה במרחקים שייכות אחרת,
טורפת בנפשי את כל הקלפים
מאתגרת אותי בשאלות ולבטים: 

"למה דווקא אצלי"
"למה זה מגיע לי"
"מה עשיתי לא נכון"
"ולמה אצל השכנים הילדים יצאו כמו פרחים" 

ולאט לאט אני מגלה,
בעומדי שם מול התמונה,
שאני מרוכזת רק בחלק החסר. 

בחלק הנושר. 

יש עוד שישה ילדים שם בתמונה.
ובעל. ואשה שהייתה פעם שמחה,
ושלימה ומאמינה.  

הלכתי לאיבוד. לחשתי לדמותי שם בשקט.
לא רוצה להביט יותר לאחור, 
לסדום המתהפכת. 

לא רוצה להיות נציב מלח ומרירות
שעסוק וממוקד במה שהיה ואבד בעבר,
רוצה להשיר מעלי את העצבות
ולהתפלל בתקוה מחודשת למחר.  

יצאתי לגינה, לנשום אויר נקי.
יושבת על הספסל,
נמצאת קצת עם עצמי.
רואה איך העצים משירים את עליהם.
עם כל משב רוח קטן שעובר,
עוד קבוצת עלים
נושרת אל הקרקע ברכות. 

איך היופי והכאב כרוכים זה בזה
חשבתי בהתפעלות.  

תמיד מתרכזים במה שזז,
ששונה, שבולט.
אם העלה נשר, הוא מעניין, לא?
זוהי שלכת. 

אבל הפעם, התבוננתי דווקא בעץ.
כמה חוסן, כמה שלוה וכמה שמיטה,
יש בהם, בעצים. 

הם מגדלים, מצמיחים, נושאים פירות
וכל שנה מחדש, משחררים בשקט
ללא טיפת מאמץ או התנגדות
את כל מה שהם גידלו והצמיחו בעמל
ונשארים ערומים.
ושלווים.
וממתינים. 

ונושאים זרועות של ענפים
בתפילה חרישית לגשמים. 

 

גם אני רוצה. לחשתי לשמיים.
לשחרר את העלים, למצוא את דרכם.
להתכנס פנימה בשלוה 

להודות על כל מה שישנו
להודות על מה שכבר אינו

וללמוד להסכים,
ולהשכיל להמתין.

לדעת שבכל כאב עמוק
טמונה משמעות מגדלת
שכל חסר וגעגוע הם מטבעות של תפילה
ובינתיים נובטות כאן בשקט,
רבדים חדשים של הבנה ובגרות אחרת,
גם אצלי, וגם אצלה. 

ובשקט בשקט מתהווה אצלי תמונה חדשה,
שונה ממה שתכננתי אך מאד מיוחדת
של עץ עם שורש אחד ופירות מגוונים

והמסגרת של ההכנעה והקבלה- אוספת ומלכדת,
זוהרת ומקושטת בעלים הנושרים. 

לתגובות ולהצטרפות לקבוצת המייל כתבי ל:
shmitaacheret@gmail.com

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.