יום שני

|

|

17/02/2025

לאישה החרדית

|

|

|

17/02/2025

|

יום שני

חלק ב' בסדרת חופשת לידה: אל תאמינו לי ש"הכל בסדר" תסתכלו לי בעיניים ותראו משהו אחר

סידרת : "ילדת ? מגיעה לך עזרה !" לקריאת חלק א' לחצי כאן

היום, אני רוצה להכיר לכן את מירי, אם לתשעה ילדים, מורה בחינוך מיוחד. כיום, היא כבר חצי שנה אחרי לידה, חזרה לעבודתה ולכאורה הכל בסדר. אבל בפנים , הכל לא בסדר. מירי קורסת.

מאז ומעולם היא היתה מסוג האמהות המסורות מעל ומעבר. הבית שלה מטופטפ תמיד, היא מתפקדת במקסימום. יום חופשי אצלה מנוצל לנקיון יסודי של הבית. בבית כמו שלה – ברוך בנות – תמיד יש מישהי שרוצה לספר משהו : חוויה מהכיתה, מדברי המורה או מה שקרה עם חברה. למירי יש כנראה סבלנות אין-סופית להקשיב להן עם כל הלב.

כמובן, כדרך אמהות יהודיות כשרות, היא שמה את עצמה אחרונה ברשימה. יותר נכון, צרכיה שלה לא היו קיימים ברשימה בכלל. צריך לדאוג לצרכי הילדים, הבעל, הבית, העבודה בבית הספר תובעת את שלה. איפה נשאר לה מקום או זמן לחשוב על עצמה ?

יש לה ,למירי, נוסף לכל גם אמא מאוד ביקורתית. ומירי, היא הרי מרגישה שהיא חייבת לרצות את כולם, כולל את אמה. אמה מגיעה אליה לשבת, מעירה הערות בקורתיות במשך כל השבת (היא רגילה לזה כבר). במוצאי שבת אחת אמא שלה החליטה : זהו, עכשיו מסדרים את הארונות למעלה. נכדותיה סרות למשמעתה ומזדרזות להוציא את תכולת הארונות. ואם למירי לא התאים לעשות את זה בדיוק במוצ"ש שיש הרבה עבודה לסדר את הבית אחרי שבת!? היא הרי צריכה לרצות את כולם, כולל את אמא. ולכן היא אינה מביעה התנגדות, אינה אומרת "אמא עזבי, זה לא מתאים לי עכשיו, אעשה זאת ביום חופשי". היא מתעלמת מהכל, מתכנסת בשתיקתה וממשיכה במלאכת הדחת הכלים.

העיקר שכולם יהיו מרוצים.

כששמעתי אותה, נזכרתי בסיפור על האיכר שהחליט שהגיע הזמן לחסוך בהוצאות המשק. הוא עבר על סעיפי ההוצאות אחד לאחד והחליט שהוא יכול בהחלט לחסוך בכמות הגרעינים שהסוס מקבל לאכול. "מה, חייבים לתת לו כל יום מאה גרעינים? דווקא 100 הוא צריך?" חשב האיכר לעצמו, "אני ארגיל אותו להסתפק במועט, הוא יסתדר מצוין עם 95 גרעינים, ואני אתחיל לחסוך בהוצאות". וכך היה. מאותו יום, הסוס קיבל 95 גרעינים. כעבור שלושה ימים האיכר הוריד את כמות הגרעינים ל-90, אחר כך ל-85…80 וכן הלאה על זה הדרך. ואכן היה נראה שהסוס מסתדר מצוין. עד שיום אחד, בדיוק כאשר הכמות ירדה ל-10 גרעינים ליום, הסוס נפל ומת. התאכזב האיכר, "דווקא עכשיו הוא מת. חבל כל כך. בדיוק כשלמד להסתפק במועט. כמעט הרגלתי אותו להסתדר בלי גרעינים בכלל."

שישה חודשים אחרי הלידה התשיעית שלה, כשעל פני השטח הכל מתפקד וכולם מרוצים, מירי חזרה לעבודה ו—אז, היא קרסה. פתאום. פתאום? היא סבלה מחרדות קשות, חוסר ערך עצמי, צורך לרצות, חוסר אסרטיביות (חוסר יכולת לעמוד על שלה). הכל חבר יחד והיא לא עמדה בזה, היא בן אדם, והיא אחרי לידה…

מה קרה לה?

ומה קרה לגיטי מהפוסט הקודם?

האם יתכן שזה קשור ללידה?

הרי לידה היא דבר טבעי, נשים רבות עוברות לידה כל כמה שנים צפופות יותר או פחות, ויוצאות ממנה בשלום בלי פגע. הן מלאות הודיה על האוצר הגדול שזכו בו, שמחות, אוהבות, מגדלות את ילדיהן בנחת. עייפות, כואבות, נחות בחופשת הלידה, שבות לעבודה בזמן, והכל – על פניו – מתקתק.

אז זהו.

לפעמים, זה אכן כך.

הכל – על פניו – מתקתק.

והדגש הוא – על פניו.

כי בפנים, בלב, בנפש, לא תמיד הכל מתקתק.

יותר נכון לומר, לפעמים יש שם פצצת זמן מתקתקת.

מה קרה להן? איך זה קשור ללידה?

הסבר על התופעות הללו בעז"ה בפוסט הבא.

ובינתיים, לכל הנשים שסובלות בשקט,  אני רוצה להקדיש את השיר הבא:

לשכנתי ששאלה לשלומי

התעניינה בתינוקת ובי

  ועניתי: "ברוך ד', איזו חמודה".

לחמותי שארוחות שלחה

ועזרה עם הילדים הציעה

ועניתי: "כל הכבוד, אין כמוך!"

אף את בעלי לכולל שלחתי

וזכויות בתורתו צברתי

                      ואמרתי: "אל תדאג, אני מסתדרת".

לכולכם אני רוצה לפקוח את העיניים

ולהאיר במסר אחד או שניים,

כדי שבפעם הבאה שתשאלו יולדת

"אז תגידי, איך את מסתדרת?"

אל תסתפקו בנוסח "הכל בסדר"

תסתכלו לה בעיניים, חפשו מה שמעבר,

אולי לא נעים לה להטריח

והיא שמה את עצמה אחרונה – זה ממש שכיח,

והקושי שלה נוראי – באמת

היא פשוט למדה לסבול בשקט,

ולוואי ונלמד לראות מעבר

ולא להסתפק בנוסח "הכל בסדר".

בת-שבע אדלר, מטפלת רגשית מוסמכת מטעם איט"ה ב-CBT בארגון ניצ"ה-סיוע לנשים אחרי לידה, 05331-65858 [email protected]

מצאת טעות בכתבה? יש תוכן שאינו ראוי ? כתבי לנו בלחיצה כאן

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

WhatsApp Icon

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

Gmail Icon

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

שיחה

9 תגובות

  1. אני אחרי לידה שניה התינוקת כבר בת שמונה חודשים אבל עדין הבטריה שלי נגמרת כל כך מהר ואין לי כוח לעבוד ואז אני חוזזרת סחוטה ואין לי כוח לילדות, אני גוררת את עצמי בכוח לעבודות הבית כי אי אפשר לא לאכול/ להתלבש/ ללכך אז זה קריטי תכלס אני מרגישה על סף קריסה, אני מפחדת שזה יקרה פתאום
    אבל בעלי תמיד שואל איך כולם מספיקות ואת לא ולמה אצל כולם מסודר/מבושל/נקי/מטופטפ/מאורגןו רק פה לא?
    אז אני מתאמצת יותר מתוך מחשבה שאולי אני סתם עצלנית ומפונקת אבל באמת מבחינתי עדיין לא התאוששתי!!

    1. ראיתי סרטון חמוד של אישה מנמנמת ושומעים קול גברי שואל כל היום היית בבית למה הבית לא נקי? והיא עונה לו כל היום אתה בעבודה מישהו שאל אותך למה אנחנו לא עשירים? לתשומת לב הבעלים

  2. קודם כל, מי לא אחרי לידה???
    גם שנתיים אחרי את בקושי נקראת ׳מחלימה׳ לפי הגמרא
    למרות שאף אחת לא תתן לעצמה את הלגיטימציה לחשוב על זה כך…
    ובכלל, מי שלא החלימה באמת אחרי לידה, וחזרה לכוחות ולשמחה שלה-
    יכולה לגרור את זה שנים אחרי.

    לפני שמאשימים את הסביבה, שברובה מורכבת מאנשים עמוסים וסחוטים…
    בואו נלמד להוריד עומס, לזכור שאת לא אחראית על הכל
    בראש ובראשונה לא על הפרנסה!
    ואנחנו צריכות לשאול את עצמנו מה באמונה הפשוטה והדרך הבריאה להיות נשים
    השתבש לנו.
    למה כל כך הרבה נשים לחוצות, לא מסוגלות לקחת עזרה, לתת לעצמן….

    אולי אז יהיו פחות נשים שחוות נפילות כואבות,
    ויותר נשים שמסוגלות ויש להן פניות לספק מעגל תמיכה…

  3. מה שמטעה הרבה פעמים
    הוא שאנשים חושבים שדכאון הוא חוסר מעש מוחלט
    וכשרואים אישה שמתפקדת ואפילו צוחקת מדי פעם לילדים
    לא רואים את התהום השחורה שפעורה בה
    והאמת? זה יכול להטעות אפילו את האישה בעצמה…

    1. מאוד מאוד נכון מה שאת אומרת, "זה יכול להטעות אפילו את האישה עצמה". שזה אומר שהיא בעצם לא מפרגנת לעצמה להכיר בכך שהיא בן-אדם, וכרגע קשה לה, לכולנו יש זמנים של קושי, כרגע היא זקוקה ל—(השלם את החסר),
      עוד יבואו ימים שהיא תחזור לעצמה ותעזור לאחרים.
      מה, אני מכונה שפועלת ללא דלק? אף פעם לא יכול להיות שנגמר לי?

  4. ואחכ המירי הזאת שדוחקת ודוחקת ומרצה ורצה כל היום מקבלת מחלה קשה ואז כולם מתפללים עליה כי נזכרו שצריך אותה ושהיא בן אדם !!!
    מצער לחשוב שהחברה עיוורת לכך עד שזה קורה

    1. אכן, פעמים רבות הגוף מדבר את הכאבים של הנפש. אם אנחנו סותמים לנפש את ה"פה" ולא מקשיבים לרחשי ליבה העמוקים, היא קולטת שאין לה דרך אחרת לדבר אלא דרך הגוף…
      ושוב, לא צריך להשלים עם זה שהחברה עיוורת עד כדי כך, "ונשמרתם" גם הכוונה לנפש – צריך לעבוד קשה לחפש מי שיש לו לב ואוזן לשמוע.
      ולא להתייאש.

  5. גם נשים שאינן אחרי לידה יכולות לעיתים לשדר שהכל טוב ובאמת לא הכל טוב ואת קורסת .. לפקוח את העיניים יש הרבה נשים ואנשים מסביב שאם רק תסתכלו להן ולהם בעיניים תראו מעבר תראו אדם זועק וצועק אך מרגיש שאין מי ששומע ואין למי להשמיע ואולי תהיי את זו שתשמע את קולה אולי…

    1. את כל כך צודקת!
      הזעקה האילמת הזו שאין מי ששומע אותה, היא אוכלת את האישה מבפנים. והנזקים שזה עושה -לאישה עצמה, לבעלה , לילדים!!
      מובן שאת אומרת "אין מי ששומע", אבל אולי כדאי להתעקש ולחפש עד שמוצאים "למי להשמיע", ולא להשלים עם זה ולהחליט: אז זהו, אין למי להשמיע, זה לא באמת מעניין את אף אחד מה באמת קורה איתי.
      ולא להתייאש, כי יש אנשים עם אוזן ועם לב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים אחרונים