הימים התקצרו.
הלילות התארכו
שעון חורף.
"איזה חושך בחוץ"!
חשבתי לעצמי בחמש אחר הצהריים
"מוקדם מידי לכזה חושך"!
"איזה חושך בפנים",
המשיך הקולי שבתוכי
והדהד אחרי.
להיות אמא לבחורה שבחרה לנתק מגע
לא להיות בקשר בכלל
מהיום למחר,
ללא הודעה מוקדמת
ללא התרעה
ללא הכנה,
זה מסוג הדברים שקשה לעכל
שהלב מסרב להשלים איתו.
ניתוק.
מישהו סגר את האור.
חושך.
חשבתי שכבר ביקרתי איתך, ביתי,
בכל הסמטאות החשוכות.
שהתרגלתי לגשש במצבים מסובכים
אחר המילים הנכונות
שכבר למדתי ללכת בין הטיפות
בערפל של בלבול
לנגב את דמעות הבכי בסתר,
ככל שהלכת יותר ויותר לאיבוד.
וגליתי בחודשים האחרונים
שיש חושך גדול ועמוק עוד יותר.
אפילה בלתי חדירה
עמוקה ושחורה של הסתר.
אם בחושך הקודם היינו לפחות ביחד
עכשיו אני כאן בלעדייך.
חושך של ניתוק. של נפרדות
איבדנו זמנית, כל קשר, שייכות.
אז אני כאן לבד, חושך שלי
רק אני ואתה, בלעדיה.
וזה משאיר אותי עם מרחב עצום
מלא בסימני שאלה
עם מקום פנוי לברור ותהייה:
מהי אהבה ללא יכולת ביטוי או כלי קיבול
מהי אימהות ללא תנאי, ללא גבול.
מה זה אומר לקבל את המרחק
ואת החושך בברכה
של "יוצר אור ובורא חושך"
כחלק בלתי נפרד מהמסע.
איך זה להכיר אותך, בורא החושך
ולהאמין בך, יוצר האור,
מתוך מקומות חשוכים
של חסר, של העדר
של כלים שבורים,
אבל עם יכולת לבחור.
החושך מאפשר לי לשים בצד
את ההסתכלות לצדדים,
להתנתק ולשחרר
את כל החלומות השבורים
לפתוח את הלב
ולשחרר את המילים הכלואות
כי בחושך אף אחד לא רואה
כשאני מרשה לעצמי לפעמים
גם לבכות.
החושך מאפשר לי להרגיש
במקום לחשוב יותר מידי
לשמוט הגדרות חיצוניות
של מקום ושל זמן
לדעת שיש אין סוף של טוב
שמתרקם בשקט
גם אם זה קורה,
רחוק מאד מכאן.
להרגיש קרובה אליך ואליה
למרות המרחק וההסתר
כי גלות וחושך
מקפלים בתוכם אוצרות נצח
של אמון, של סבלנות ,
של נאמנות במבחן
שנרכשים במטבעות של כאב
בהם אלפיים שנות גלות
בהם אנו נבנים עמוק
ומדוייק יותר כעם.
חושך זו בריאה,
לא בחרתי בו מרצוני.
אור זו יצירה
שמתרקמת בתוכי
שזורה בחוטי זהב ודמעות
של אמא שמתפללת בחושך,
"והשיב לב בנות על אמהות".
♥
לתגובות ולהצטרפות לקבוצת המייל כתבי ל:
[email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
בס"ד
פרק י"א
מרגש. מבכיא. מעורר להודות ומעורר כ"כ רחמים- גם ובודאי מאיתו יתברך.