שמיטה אחרת 6 | שומטת חוצפה | מיומנה של אמא לנערה מתמודדת

שיתוף ב email
שיתוף ב print

"גם אני מתמודדת עם ילדה מיוחדת"

שיתפה אותי לא מזמן מכרה.
"היא נולדה עם מום מולד"
היא הוסיפה ואמרה.

"אבל איזו מתיקות! זה מחפה על הכל".

בום. הרגשתי אגרוף ללב.
מתיקות. יחי ההבדל הגדול.


אז נכון, היא דיברה על התמודדות אחרת
ואין לי בכלל את הכלים להתחיל להבין
את מה שהיא עוברת
אבל בשלב זה כל מה שראיתי
זה את התהום הפעורה
שנמצאת ביני ובינה
בין ביתי, לבין ביתה.

תהום שמלאה במילה אחת: מתיקות. 

מי מדבר על המתיקות של הקטנים
כשכל מה שממלא את המרחב
בין אם לנערה מתמודדת בגיל הנעורים
זו בעיטה וקריאת תיגר
וחוצפה בלתי נגמרת, ישר לפנים 

אז נכון שחוצפה, זה אחד הכלים החזקים
להרחיק כל מה שכואב מבפנים
חוצפה זו הגנה שיורה חיצים מושחזים
ואמא אחת, שעומדת ממול, בלי מגנים
ומורידה את הראש, ובולעת אכזבה
מול גל עכור נוסף, של מנת התרסה.
 

כל הלב שנתתי,
כל הזמן שהשקעתי
כל האהבה שמזגתי
עם כל קערת מרק.

כל הדמעות ששפכתי
כל התפילות שרקמתי
כל היחד והטוב שהיה ביננו
התאדה, נמוג ונהדף
מול מעטפת הגנה בלתי חדירה
נהדף מול החוצפה. 

התגובה האוטומטית שלי
היה הרצון להעמיד אותה במקום.
להיעלב. להיפגע. עד העצם.
אחרי כל מה שנתתי?
אחרי כל מה שהשקעתי?

אבל במצבי חירום, הכללים משתנים
כשיש משימה גדולה, הרגשות מתגמדים

יש כאן נשמה שזועקת, עד לב השמיים
מחפשת נואשות את מקומה ודרכה
ואמא שמגייסת גם היא,
כלים יצירתיים להתמודד,
גם לי לא תזיק קצת "חוצפה". 

חוצפה לשלוח לה מסר של אהבה
גם כשהיא רחוקה ומתעלמת
חוצפה לבקש ולרצות בשבילה
גם כשהיא נסוגה ונעלמת,

ואולי זו בכלל לא חוצפה
אלא פשוט "עזות דקדושה"

לתרגם את כל הכאב לחיצים
לבקש ממך ריבון העולמים
שכמו שאנחנו לא באמת חוצפנים
אלא פשוט חפצים להיות קרובים
אבל יוצא לנו עקום,

שתסלח, שתעביר
שתאיר את המחר,
שתקרב את הלבבות
ותגאל אותנו כבר

גם אם זה "עוד לא הזמן"
והעולם בכלל לא ראוי או זכאי

בזכות חוצפתן של אימהות
שלא אומרות
לאהבתן,
לסליחתן
ולתקוותן
אף פעם,
די. 

♥ 

לתגובות ולהצטרפות לקבוצת המייל כתבי ל:
shmitaacheret@gmail.com

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.