שמיטה אחרת פרק 13 | שומטת תפיסה | מיומנה של אמא לנערה מתמודדת

שיתוף ב email
שיתוף ב print

מחר בע"ה,
מסיבת הבת מצוה
לאחותך הקטנה
והיחידה
והמתגעגעת.

אני יושבת לצפות במצגת שהכנתי עבורה.
ביקשה שיר ומצגת, כמו כל הבנות…
פתחנו אלבומים, בחרנו שיר,
כתבנו, הקלטנו, עיצבנו.

הכל מוכן.
ההזמנות יצאו,
אחת מיוחדת, עטופה בתפילות,
נשלחה גם אלייך.

לא יודעת אם תבחרי להגיע
אחרי חצי שנה של נתק מוחלט
לא יודעת אם תוכלי להגיע,
את כבר לא ברשות עצמך-
הצבא יחליט עבורך,
אבל לא מוותרת על מקומך
ועל הרצון לראות אותך
שוב איתנו. כמו שאת.

אני יושבת לצפות במצגת פעם נוספת
רק לוודא שהכל יושב פיקס.
הנה אתן מופיעות לאורך כל הילדות
שלה, צוחקות וחבוקות- יחד.

כל אחד מבני הבית הגיב אחרת
כשהוא צפה במצגת:
אבא בלע את הכאב והגעגוע,
אחים שלך הביעו כל אחד את דעתו,
ואני התבוננתי בשתיכן
וחשבתי לעצמי:

וואו, איזו כברת דרך לא צפויה
הכין לנו הבורא,
ואיך שכל זה
רק משל והכנה
לדבר האמיתי שקורה.

ושיש כאן שיעור
שהוא הרבה יותר גדול
מהסיפור הפרטי או מסך חלקיו.
שזה לא רק מערכת היחסים
ביננו לבינך,
זה הרבה יותר מהותי ומורכב.

זה הסיפור ביננו לבין עצמנו,
לאיך שאנחנו תופסים ומתנים
את אהבתך אלינו,
ריבונו של עולם.

כשהתרחקת, היית בטוחה
שאנחנו כועסים, וצדקת.
היית בטוחה שאנחנו
לא רוצים לראות אותך שוב
ושעדיף שתנתקי מגע,
כדי שיכאב כמה שפחות
כדי לא להמשיך לפגוע,
ולהפגע.

ארזת את הדברים, והלכת.

כבר חצי שנה שלא ראינו אותך
את הפכת להיות "שייכת לצבא"
כפי שהסברת לי כשעזבת.

לא רצית שנבוא לטקס הגיוס
כדי ללוות אותך,
לא רצית שנבקר,
את לא עונה לטלפונים.
את רוצה להיות "חייל בודד"
ללא משפחה, עם זהות חדשה.
להשאיר מאחור את הכעס
את הריחוק, ואת אי ההבנות.

גם אתה שלחת אותנו לגלות
כי הגזמנו, כי לא יכולנו לחיות יותר יחד
במתכונת כזו של ריחוק 

ועזבנו, וכאבנו,
וחשבנו
שהכעס והמרחק שלך
הם לנצח
והאמנו שנצטרך להוכיח את עצמנו
עד כלות הכוחות
כדי שתקבל אותנו יום אחד חזרה
ונגמר לנו הכח,
אז התייאשנו וויתרנו,
על הקשר איתך.

עד שבאו ילדנו ולימדו אותנו
את שיעורה הגדול של אחרית הימים:

שמרחק הוא לא עונש,
הוא דרך:
שמאפשרת לכעסים לשקוע,
מלמדת את הרגש לשחרר ולדמוע,
ולשערי הלב, להפתח.

המרחק יוצר בנו געגוע
שאין לו מחיר,
והוא מגלה משאבי אהבה
עד בלי די,

הילדים הרחוקים מלמדים אותנו
שכמוהם כמונו,
כדי להגאל, כל שעלינו לרצות
זה להסכים לקריאה:
בואו, האמינו שאתם רצויים,
ושובו אלי.

לתגובות ולהצטרפות לקבוצת המייל כתבי ל:
shmitaacheret@gmail.com

 

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.