שמיטה אחרת פרק 4 | שומטת שיפוט

שיתוף ב email
שיתוף ב print


להיות אשה חרדית
שיוצאת למסע קניות שגרתי
כשלצידה בחורה עם חצאית מיני ושיער צבוע
שהיא במקרה גם הבת המתבגרת שלה
ובוגרת אחד הסמינרים הכי נחשבים בעיר
ואחת הבחורות הכי מוכרות בסביבה
זו לא מסוג החוויות שאימהות בדרך כלל
מאחלות לעצמן. 

להרגיש את העיניים הננעצות של העוברים ושבים
ובעיקר לשמוע את הקולות הפנימיים
שצועקים לי תוך כדי הקניות המשותפות
"איזה בושות, איזה בושות, איזה בושות"!!

"מה כולם חושבים, ותפסיקו עם המבטים"
במיוחד של אלו שסקרו אותי מכף רגל ועד ראש
ולאחר מכן את ביתי שעמדה לצידי
ואת רואה את המחשבות טסות כמו סרט נע
"אצלי זה לא היה קורה.
במה האישה הזו פישלה"?

את חטאי אזכיר היום:

אודה ואבוש, גם אני הייתי בדיוק כזו.
קחו אותי שלוש שנים אחורה,
כשהבן של חברה "יצא לתרבות רעה"
ואני עוד נחתי, לכאורה, על זרי הדפנה:

גם אצלי עברו המחשבות ש:
"הם כנראה לא יודעים לחנך",
"הם בטח התעלמו מהסימנים המקדימים"
"הם לא התייעצו, אפשר היה לעצור את זה בזמן"
"מי יודע אולי שלום הבית לא משהו"
ו"מסכן הבחור שפשוט לא ידעו לתת לו
מספיק חום ואהבה",

ועולה על כולנה:
"עם הורים כאלה, מה הפלא"…

כי תכלס, אם הם היו אוהבים אותו "ללא תנאי"
כל זה לא היה קורה. 

באמת???? 

החיים מלמדים אותי שיעור גדול בענווה.

לכי לך מצווה עלי הפרשה.
הלאה, מכל מה שנדמה לך
שאנשים חושבים,
לכי לך מכל מה שקבעת, החלטת
שאת יודעת וחושבת על אחרים,
צאי לך לארץ לא נועדת
כבשי כברת דרך של נסיונות
שירפאו את השיפוט והמחשבות המיותרות: 

"היא לא מתחתנת כי היא בררנית"
"הוא התגרש כי ההורים שלו גרושים"
"אין להם ילדים, כנראה שהם לא ממש ניסו הכל"
"הילדה חוצפנית כי היא לא לוקחת ריטלין"
"היא שמנה נורא כי היא לא שולטת בעצמה"
"הילדים שלהם יצאו ככה כי הם בעלי תשובה"
ולא חסר מה עוד….

 

בואו, קצת ענווה לא תזיק
עד שלא מגיעים למקום השפל הזה
בו איבדנו שליטה
בו שום דבר שניסינו לא פתר את ה"בעיה"

לא נדע את עומק הכאב הכרוך בשחרור האשליה. 

"שאם רק הייתי ….."
"ואם רק הייתי בוחרת אחרת…"
"אם הייתי יודעת אז ש…."

לכי לך מארץ חרן- חרי האף
של הנזיפות העצמיות
של הביקורת העצמית
של השיפוט החברתי שנמצא בעיקר
בלב שלנו, פנימה.


כשהתחלתי לשתף חברות ושכנות
במה שעובר עלי
והפסקתי להחביא מהפחד של
"מה יגידו"
וגרוע מכך "מה יחשבו"
גיליתי עולם מדהים
של לבבות אכפתיים ופועמים,
גיליתי שאני מוקפת בנשים מתמודדות
מכל הסוגים,
וכולנו כל כך כבולות בפחד של
"מה יגידו השכנים".

 

השיפוט, הוא רק הגנה
של אנשים שמפחדים בעומק
שגם להם "יקרה משהו דומה",
ולכן אומרים "אצלי זה לא היה קורה". 

אבל כמסירים את המחיצות של הגאווה
ש"אצלי הכל בסדר, הכל בשליטה"
ומוכנים להודות שאנחנו אבודים וחלשים
שלא את הכל אנחנו באמת יודעים,
ולצאת למסע חדש,
ולהשאיר מאחור את כל מה שהכרנו
כשרק ה' מוביל אל הלא נודע

אז מגלים שהדרך היא השיעור בעצמו
והטעויות והאבדות הן רק הזמנות לשינוי

וכל שיפוט שהופך בדרך לכף זכות
זו מרגלית נוצצת וזוהרת
בכתרה של מלכות.  

לתגובות ולהצטרפות לקבוצת המייל כתבי ל:
shmitaacheret@gmail.com

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.