כששומעים את המושג "תודעת שפע", רבים חושבים מיד על כסף, הצלחה, שפע חומרי או היכולת לצרוך יותר.
אבל בעיניי, תודעת שפע אמיתית מתחילה במקום אחר לגמרי.
לא בשאלה כמה יש לי, אלא בשאלה כמה יש לי לתת ולהשפיע.
אדם שחי בתחושת מחסור שואל:
"מי יתן לי?","מי יעזור לי?", "מי יעריך אותי?", "מה יוצא לי מכל זה?"
לעומתו, אדם שחי בתודעת שפע שואל: "איך אני יכול לחזק מישהו?"
"איזו מילה טובה אפשר לומר פה?", "איפה אני יכול להוסיף ערך?"
זו לא רק גישה חיובית, זו תפיסת חיים.
הפרדוקס הוא שככל שאדם עסוק יותר במה שחסר לו תחושת המחסור רק גדלה. וככל שהוא עסוק יותר בלהעניק, להשפיע וליצור טוב הוא מגלה שיש בתוכו הרבה יותר ממה שחשב.
ומה הקשר להורות?
ילדים לומדים פחות ממה שאנחנו אומרים, והרבה יותר ממה שאנחנו חיים.
כאשר ילד גדל בבית שבו כולם עסוקים בלספור מה כל אחד קיבל, הוא לומד להתנהל מתוך חשבונאות רגשית.
אבל כאשר הוא גדל בבית שבו שואלים: "איך אפשר לעזור?", "מי צריך עכשיו עידוד?", "מה אנחנו יכולים לתרום לשני?" הוא מפנים שזהו המצב הטבעי של החיים.
ילד כזה לא מחכה כל הזמן שימלאו אותו. הוא לומד שגם הוא מסוגל למלא אחרים.
וכאן קורה דבר מעניין:
דווקא הנתינה מפתחת את תחושת הערך העצמי.
כשילד מרגיש שהוא משפיע, שהוא מועיל, שהוא משמעותי. הוא מגלה שיש לו מקום בעולם.
כמה כלים פשוטים לבית:
– בסוף כל יום שאלו סביב שולחן האוכל: למי עזרת היום?
– במקום לשבח רק הישגים, שבחו גם מעשי נתינה, אכפתיות והתחשבות באחר.
– תנו לילדים אחריות אמיתית בבית, לא כעונש אלא כהזדמנות להיות משמעותיים.
– עודדו אותם ליזום מעשים קטנים של חסד, גם כשאף אחד לא ביקש.
– וכשילד אומר: "אף אחד לא מתייחס אליי", אל תמהרו רק לחפש מי יתייחס אליו. שאלו בעדינות: "ולמי אתה יכול להתייחס היום?"
לא כדי לבטל את הצורך שלו באהבה, אלא כדי לגלות לו את אחד הסודות הגדולים של הנפש: מי שמרגיש שיש לו מה לתת, מגלה שיש לו הרבה יותר ממה שחשב.
כי שפע אמיתי איננו נמדד בכמות הדברים שאנחנו אוספים, אלא במשמעות שאנחנו מוסיפים לעולם.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
