תמונה: freepik.
היעלמותה של הילדה היימנוט קסאו בצפת התרחשה ביום ראשון שעבר ומאז הורים רבים ישנים פחות טוב בלילה. כולנו חרדים לשלומה, בד בבד עם דאגה לבטחונם של ילדינו ועם השאלה שעולה מאליה – כיצד נעביר לילדנו מצד אחד את הסכנה וחומרת הנושא מצד שני שלא נעורר בקרבם חרדה ומועקה.
מצד אחד אנחנו רוצים להבהיר לילד את הסכנות, ממה עליו להיזהר ואיך להתנהל נכון בעולם שעלול להיות אכזר ומסוכן לפעמים. מצד שני אנחנו רוצים לשמור על עולמם התמים והילדותי. ביטחון קיומי הוא הכרחי לצמיחה בריאה אצל ילדים. הגישה שלי לנושא היא להציב את שיתוף הפעולה של הילדים והתנהגותם הזהירה כמטרת על, ואת המידע שאני חושפת אותם אליו כמחיר שעלי לשלם. אני רוצה להשיג את התוצאה הטובה ביותר, במחיר הנמוך ביותר. אני רוצה להפחיד את הילד מה שפחות, לערער את עולמו וביטחונו במינימום האפשרי ולכן אמנע מלתת מידע שלא רלוונטי לו.
מטבע הדברים, כל ילד צריך לשמוע משהו אחר. ישנם ילדים ממושמעים שמספיק להם 'להבין את הרעיון' כדי לשתף פעולה, ולעומתם יש ילדים שיזדקקו לקצת יותר פרטים שיבהירו את גודל הסכנה ואולי אף יעוררו בהם חוסר נוחות. ישנן מספר נקודות זהות שאותן היינו רוצים להבהיר לכל ילד: שאין לדבר עם זרים. שאין ללכת לשום מקום ללא ידיעת ההורים. מה לעשות אם משיהו פונה אליהם או מנסה לעשות להם משהו.
המינימום הדרוש לדבר בצורה הכי ברורה – חשוב להסביר לילדים בצורה ברורה ביותר ויחד עם זו מותאמת גיל את הסכנה המדויקת עליה את מדברת. כדי שילד ידע להזהר ממשהו הוא צריך לדעת ממה עליו להיזהר. כשאני מזהירה ילדים מאש אני לא אומרת להם בצורה מעורפלת יש משהו כזה שהוא חם, ואם נוגעים בו הוא עלול לשרוף וזה כואב. אלא בחיים, תוך כדי תנועה כשאני מדליקה גז והילד עומד קרוב מדי, כשהוא נוגע בקופסא של גפרורים או משחק עם מצית, מיד, בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים, אני אומרת בקול חזק וברור: "לא משחקים באש!". כלומר, הדברים צריכים להיאמר בצורה שילד יבין בברור למה התכוונו: אין לדבר עם זרים. אין ללכת לשום מקום ללא ידיעת ההורים ומה לעשות אם משיהו פונה אליהם או מנסה לעשות להם משהו. ניסוחים מעורפלים רק יעוררו בילד תהיות ולא ישיגו את מטרתם. רצוי שגם לאורך החיים עצמם אם את רואה את הילד מדבר עם זרים להזכיר לו שלא עושים את זה.
למעשה, במקרה הנוכחי הייתי ממליצה להסביר באופן הבא (עם התאמות גיל): לאחרונה נודע לי שיש ילדה "שיצאה מהבית והלכה לאיבוד. אף אחד לא יודע איפה היא. יש הרבה אנשים טובים שמחפשים אותה, גם אנשים רגילים, וגם המשטרה". בשלב זה, התיאור הוא בסיסי ביותר, לא מספק יותר מדי פרטים, אני אנדב בהמשך את הפרטים לפי שאלותיו של הילד ולפי גילו והבנתו.
לשמור על פרופורציה – ילדים קוראים את הרגשות של ההורים שלהם. אם נחוש פאניקה, חוסר שליטה, איבוד עשתונות הם ירגישו. אנחנו רוצים לשדר להם שאנחנו אסופים, שאנחנו יודעים מה לעשות. הפחד הכי גדול של ילד זה לראות את ההורים שלו אבודים וחסרי אונים. אז מצד אחד אנחנו מזהירים, ועירניים לאיפה הילדים שלנו, נועלים את הדלת ונוקטים אמצעי זהירות, מצד שני אנחנו לא אובססיסיביים ושומרים את הילדים רק בבית או זורעים בהלה.
לנהל דו שיח ולא הרצאה – מומלץ לערוך את השיחה בצורה של דו שיח, ולא של הרצאה. באמצעות טכניקה זו תוכלי לקבל אינדיקציה עד כמה הילד הבין, מה הוא חושב כמסוכן או לא, מה מפחיד אותו ועוד, ובהתאם תוכלי לתת מענה מדויק יותר. דוגמא להתפתחות שיח עם ילדה.
ההורה: מה את חושבת שהילדה הזו מרגישה עכשיו? מה נראה לך שמרגישים הורים שהילד שלהם הלך לאיבוד?
הילדה: הם מפחדים, דואגים, עצובים… רוצים שהיא כבר תחזור.
ההורה: נכון, הם מאד דואגים, ואולי עצובים… מה את חושבת שאפשר לעשות כדי שזה לא יקרה?
הילדה: להתקשר למשטרה.
ההורה: להתקשר למשטרה זה רעיון ממש טוב, אבל זה כבר אחרי שהילד או הילדה אבדו, מה לדעתך אפשר לעשות לפני, כדי שהם לא יאבדו?
וזה המקום לכוון ולשמוע מה יש לילד להגיד ולפתח את שיח ההמשך בהתאם: לא לצאת לבד, לא לדבר עם זרים, לא ללכת עם זרים גם אם הם נראים 'צדיקים' וגם אם הם מציעים לנו ממתקים או יודעים את השם שלנו. אם סיכמנו שילד ישהה אצל חבר, חוג, מסגרת לימודית או מסגרת אחר הצהריים אין לעזוב בלי להתקשר להודיע על השינוי.
רצוי להשתמש במילה אבד כי זו מילה שילדים מבינים אך היא פחות מאיימת מהמילה נחטף, לקחו אותו בכוח, או חלילה חוששים לחייו מפחדים שנרצחו וכדו'. אין צורך להרחיב את הדיבור על מה קורה לילד שאבד ועל הסיכונים העצומים שהוא חשוף להם. מספיק לשאול את הילד, מה אתה חושב שהילד 'מהסיפור' מרגיש? הילדים שלנו מספיק אינטליגנטיים כדי לדעת שהחוויה היא חוויה איומה גם בלי שנפחיד אותם עם פרטים מיותרים.
הבהרת חלקם ההכרחי של הילדים בשמירה על ביטחונם – אפשר להמשיך ולהרחיב שבגלל שיש מקרים מצערים מאד, ואתם יקרים לי כל כך, ואני לא רוצה לאבד אתכם חשוב לי לדעת כל הזמן איפה אתם. בשביל זה אני צריכה שתעזרו לי ותגידו לי אם אתם יוצאים מהבית, ולאן. או אם סיכמנו שאתם הולכים לשחק אצל ילד מסוים והוא לא יכול אז תספרו לי מיד שאתם משנים את התוכניות.
למתן את החרדה ולהגביר את תחושת היעילות העצמית- אפשר להרגיע ילד שמראה סימני לחץ ומצוקה במילים שהדברים האלה לא קורים הרבה, אבל אנחנו עדיין לא רוצים שזה יקרה בכלל. אפשר להציע לילד להתפלל לשלומה ולמציאתה של הילדה (רק אם הם בגיל מתאים. ההבנה שיש ילדה עם שם ופנים שלא נמצאת עלולה לעורר חרדה). תרומה למצב מגבירה את תחושת היעילות והמסוגלות להתמודד עם הקושי.
ללמד את הילדים איך להתנהל למעשה אם נקלעים למצב דומה – זהו אולי החלק החשוב ביותר, אנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו איך להתמודד בשעת הצורך. אז כמו שיש תרגילים לזמן של רעידת אדמה, אזעקה וכדומה, יש גם דרך חשוב גם ללמד את הילדים שאם קורה משהו איך עליהם להתנהג – דבר ראשון לצרוח בקול "הוא לא אבא שלי" הכי חזק שהם יכולים, לנסות לברוח ולקרוא לעזרה. לנסות למשוך כמה שיותר תשומת לב מהסביבה. יש ילדים שעלולים להתבייש לצעוק ולהשתולל, ולכן אני את הילדים שלי מאמנת. מדי פעם אני אומרת להם: "תראה לי איך אתה יודע לצרוח הכי חזק". והם מראים לי. אני משתדלת להחדיר בהם שבמקרה הזה אין שום מקום לבושה.
בתפילה שלעולם לא יזדקקו להשתמש בשיעורים האלה שאנחנו מלמדים אותם. ובתפילה עמוקה לשובה של הילדה היימנוט קסאו בריאה ושלמה הביתה.
בתיה הרשקוביץ
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
