בכל פעם שליבי מסמנת סומק על לחייה, היא מתבוננת בעיניה מקרוב קרוב היא שמה לב שאחת ירוקה והשניה כחולה, זה כבר לא מפריע לה היא אפילו אוהבת את זה, אומנם היא בת 35, אך היא עדיין יכולה לראות בעיניה את אותה ילדה קטנה עם תלתלים ג'ינג'יים שאמא תמיד אמרה "אין כמוהם בעולם", אבל היא דווקא בניגוד לג'ינג'יות הסטריאוטיפית הייתה מאז ומעולם פחדנית ופגיעה. הזיכרונות מילדותה, כמו תמונות ישנות באלבום משפחתי, צפו ועלו בזה אחר זה. "את כזאת מוזרה," הדהדו קולותיהן של אחיותיה הגדולות בראשה. "למה את לא יכולה להיות כמו כולם?" המילים האלה, שנזרקו בקלות כל כך לפני שנים רבות, חרטו צלקות עמוקות בנפשה של ליבי הקטנה. לא משנה איך הייתה מתנהגת או מה הייתה אומרת, תמיד היו הערות וביקורות הן כמעט אף פעם לא היו מרוצות ממנה, אימה ניסתה להגן עליה אך לא תמיד נכחה שם, היו פעמים שאביה גער בהן ועודד את רוחה, אך לרוב הן היו מסננות את האמירות בשקט בסרקזם ועם חצי חיוך.
במשך שנים, היא נשאה את הכאב הזה כמו אבן כבדה בכיס ליבה. בעוד אחיותיה המשיכו בחייהן, התחתנו והקימו משפחות משלהן, ליבי נותרה כלואה בתוך המבצר שבנתה סביב ליבה רווקה וכעוסה על העולם שלא מחייך אליה. הן ניסו להתקרב, לשלוח הזמנות לשבת, להתקשר בימי הולדת (שעם הזמן כבר היו פחות שמחים), אך ליבי בחרה להישאר מאחורי החומות. "אני לא מוכנה לתת להן הזדמנות לפגוע בי שוב," הייתה אומרת לעצמה. הכעס והטינה היו כמו שמיכה חמה ומוכרת – לא נעימה במיוחד, אבל לפחות בטוחה ומוכרת. המפנה הגיע כשהחליטה, אחרי שנים של התלבטות, לפנות לטיפול פסיכולוגי. בחדר הטיפולים, מול פסיכולוגית אמפתית ומקצועית, התחילה ליבי לפרום את חוטי הכאב שנארגו בנפשה. לראשונה בחייה, היא נתנה לעצמה רשות להרגיש – לא רק את הכעס והעלבון, אלא גם את העצב העמוק, את הגעגוע לקשר עם אחיותיה את האבל על מה שלא היה לה, את הקנאה "בהן" כחבורה של אחיות גדולות, ואת הפחד מפני שינוי. "אולי נוח לי להישאר בתפקיד הקורבן," אמרה יום אחד בטיפול, והמילים הפתיעו אותה עצמה. "כי שם אני יודעת מה מצפה לי. השינוי מפחיד יותר מהכאב המוכר." לאט לאט, צעד אחר צעד, החלה ליבי לצאת מהמבצר שבנתה. היא החליטה לפגוש את אחיותיה, לשתף אותן בכאב שנשאה כל השנים. המפגש היה טעון ורווי רגשות מעורבים . דמעות ועצב מילות של התנצלות, והלם היו מעורבים שם "לא ידענו כמה פגענו בך," אמרו, "היינו ילדות טיפשות, לא הבנו עד כמה את קטנה ופגיעה, ציניות ורעות".
הסליחה לא הגיעה ביום אחד. היא הגיעה בטפטופים קטנים, כמו טיפות גשם שממיסות לאט את הקרח. ליבי למדה שאפשר לסלוח בלי לשכוח, שאפשר להתקדם בלי למחוק את העבר, שהעבר יכול להיות כמו הר של כאב שמגביהה אותה הרבה טפחים מעל הקרקע.
היום, כשליבי מביטה במראה, היא עדיין רואה את הילדה הקטנה ההיא. אבל עכשיו היא יכולה גם לחבק אותה, להגיד לה שהכל יהיה בסדר. הכיס בליבה, זה שמחזיק את הכאב הישן, עדיין שם. לפעמים הוא מתעורר – באירועים משפחתיים, בימי הולדת, בחגים. אבל עכשיו היא יודעת שזה בסדר. שהכאב הוא חלק ממי שהיא, אבל הוא לא כל מי שהיא. הקשר עם אחיותיה היום הוא מורכב, כמו כל מערכת יחסים אמיתית. יש רגעים טובים ויש רגעים פחות. אבל יש קשר, ובתוכו יש מקום גם לכאב וגם לאהבה, גם לזיכרונות הקשים וגם לתקווה לעתיד טוב יותר. ואולי, אולי ליבי חששה כל כך מקשר של נישואין כי קשריה הראשוניים עם אחיותיה היו הרסניים וכואבים בתת המודע של ליבי היה עדיף להימנע מקשר אם הוא עושה לה רע כל כך…
סיפורה של ליבי מלמד אותנו שלפעמים הדרך לריפוי עוברת דרך הכרה בכאב, ושסליחה היא מתנה שאנחנו נותנים קודם כל לעצמנו. לא תמיד יש "סוף טוב" מושלם, אבל יש תקווה, יש צמיחה, ויש אפשרות לבנות משהו חדש מתוך השברים של העבר.
המושג: מוקד שליטה חיצוני ומוקד שליטה פנימי
בשנת 1954 הציע הפסיכולוג ג׳וליאן רוטר את המושג המהותי בתפיסה פנימית, מושג זה מהווה דפוס חשיבה רוחבי כלפי מגוון רחב של תחומי חיים:
"מוקד שליטה חיצוני ומוקד שליטה פנימי". נסביר את המושג דרך סיפורה של ליבי: מסעה של ליבי ממחיש היטב את המעבר העמוק ממוקד שליטה חיצוני למוקד שליטה פנימי. בתחילת דרכה, ליבי הייתה שבויה בתפיסת עולם של קורבנות כלומר מוקד שליטה חיצוני – בו למעשה אין לה כביכול שליטה על חייה, במקרה שלה היא ראתה את עצמה כמי שנפגעה על ידי אחיותיה ללא יכולת לשנות את מצבה. היא האמינה שהכאב והפגיעה שחוותה בילדותה הם שמכתיבים את גורלה ואת יחסיה עם אחיותיה בהווה. זוהי דוגמה קלאסית למוקד שליטה חיצוני, בו האדם מאמין שחייו נשלטים על ידי נסיבות וגורמים חיצוניים שאין לו שליטה עליהם ואין לו דרך לשנות אותם. דרך תהליך הטיפול הפסיכולוגי, ליבי החלה לפתח מוקד שליטה פנימי – היא הבינה שיש לה בחירה בדרך בה היא מגיבה לפגיעות העבר ובאופן בו היא מעצבת את יחסיה עם אחיותיה בהווה. ההבנה ש"התפקיד" הקורבני שאימצה לעצמה היה במובן מסוים נוח עבורה או משרתת אותה בדרכים עקיפות בחייה (זאת מבלי להאשים חלילה את הקורבן, אלא מתוך התבוננות ואינטרוספקציה של ליבי כחלק מתהליך טיפולי) , תובנה זו הייתה נקודת מפנה משמעותית. היא החלה לקחת אחריות על חייה ועל הבחירות שלה, במקום להישאר בכעס ובטינה. אמנם הכאב נשאר, כפי שתואר ב"כיס בלב", אך היכולת שלה לבחור כיצד להתייחס אליו ולחיות איתו השתנתה באופן ניכר. המעבר הזה ממוקד שליטה חיצוני לפנימי לא מחק את העבר או את הפגיעה, אך העניק לליבי הזדמנות וכלים להתמודד עם הכאב בדרך בריאה יותר ומסתגלת לחיים טובים יותר, תפיסת מוקד שליטה פנימי איפשרה לליבי לקחת אחריות על ההווה שלה, ולבחור בסליחה – לא מתוך חולשה, אלא מתוך עמדה של כוח וצמיחה אישית.
הכותבת הנה פסיכולוגית בהתמחות קלינית
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
שני דרכים לנחם את הנפש
נקמה
בקשת סליחה
ואבהיר
מטרת הנקמה היא למלא את החסר שנוצר בנפש מהפגיעה (כל פגיעה עלבון השפלה לעג וכו׳) כי בעצם הפוגע לקח לי משהו מהנפש ואני מחזיר את זה באמצעות נקמה.
דרך שניה היא על ידי שהפוגע יבקש סליחה ויכיר בעוצמת פגיעתו במילים אחרות יקח אחריות על תוצאות מעשה הפגיעה ועל ידי זה נפש הנפגע תתרפא
להגיד לאי מי לסלוח מבלי שהפוגע יבקש סליחה זה להשאיר חלל בנפש שלא כדין.