מיוחד לבין המצרים: כל המתאבלת זוכה ורואה

בין המצרים – תנה ללב, לרגש, לעכל את צמד המילים הכואב ביותר שיש בלוח השנה היהודי. ועכשיו, עד כמה שניתן, גם למוח, לשכל הישר.

בין המצרים – הצמד מהפך-הקרביים, שכולל (וכולא) בתוכו שנות גלות מייסרות, חורבן וסבל.

הבה נעצור באמת, ונחשוב, ונתבונן ונהפוך כל אבן, למען נשכיל לשנות, ולבקש ולרצות באמת, לזכות להיות הדור הזה שיקבל את המשיח.

כידוע, ימים אלו שבין שבעה-עשר בתמוז לתשעה באב הם ימי מצוקה, בהם חשופים יותר לסכנה, ומכונים "בין המצרים" על שם הכתוב :"כל רדפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א, ג)

במשנה (תענית,ד,ו) כתוב: "חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה  בְּאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהֻבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפּוֹסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד [נ"א: וְהָעֳמַד] צֶלֶם בַּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה, וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר…"

שמעתי בשם ר' משה שפירא זצוק"ל כי עניין התחלה וסוף מוזכרים בעשרת הדברים הנ"ל. חמישה-בי"ז בתמוז. ותוצאותיהם, שהם הסוף- החמישה הנוספים.

כעת נעמיק עוד בדבריו, למען נבין את מהות הדברים: נקודת ההתחלה של עמ"י, ראשית היוולדנו, הייתה בבשורת הגבורה "החודש הזה לכם ראש חודשים". זהו, למעשה, הגילוי הראשון. כאן-כאן, נקבע מהלך, שהוא "המהלך של המועדות". זה גם המהלך שהוביל ליציאת מצרים, כאשר תכליתו היא היעד אליו כיוון אותנו הקב"ה.
כלומר, יש סדר מסויים, אותו מוביל הקב"ה באופן מושלם ומדוייק. ותקופת בין המצרים היא, ובכן, ההפך הגמור מן המהלך הזה: "מפני חטאינו גלינו מארצינו" שהרי מהחמישה שאירעו בי"ז בתמוז, וגרמו לביטול תורה- הייתה התרחקות מן התכלית, ונגרמו החמישה הנוספים, שאירעו בתשעה באב.

*

בימי בין המצרים נוהגים במנהגי אבלות, בהדרגה מתווספים עוד ועוד כאשר השיא, הוא, למעשה, בתשעה באב.

עיקר האבלות הוא על צער השכינה שנגרם בעוונותינו. שהרי כל זמן שאין בית מקדש- השכינה בגלות.

בספרו "האדם במעגל השנה" ממשיל הרב זמיר כהן שליט"א את עניין האבלות לבן מלך, שנידון למאסר על אשר המרה את חוקי אביו, ומששמע כי אביו מצר על מאסר בנו, עד כדי מיאוס בארוחות הפאר ולינה במיטתו המקולסת, פרץ בבכי גדול ונורא, התחרט והצטער על צער אביו, אף יותר מצערו שלו. מיד השתדל ושיפר התנהגותו, למען יזכה בחנינה, והגם שידע שאף הוא עתיד ליהנות מכך- כל מאוויו היה לראות את אביו אהובו מאושר, וחלילה שלא יצר בגינו. כך גם אנו בתפילתנו, כל התכלית צריכה להיות למען ישמח בנו אבינו, הגם שנרוויח מכך בכל המישורים כולם.

*

בפרשתנו מצוי עניין הקרבנות, והיא כמין תזכורת לנו על אשר אבד, כמין מזכירה על החוסר, כמין מעוררת את הייחול.

הנה, עוד שנה שהשכינה מתהלכת ארעי.

עוד שנה שחלפה לה בלי שהקרבנו קרבנות. בלי שזבחנו זבחים. בלי עבודת הכהן בבית המקדש.

עוד שנה. ועוד אחת, ועוד. שמצטרפות לאלפי שנים בהן עדיין לא זכינו שייבנה, והרי דור שבימיו לא נבנה בית המקדש- כאילו נחרב בימיו. וחלילה לנו.

פנחס קנא את קנאת ה', ובכך זכה לכהונת עולם.

במציאות העגומה של ימינו, בעלת הסתר הפנים, הקושי, והחורבן(תרתי משמע)- עלינו לעמוד מנגד, ולזכור, כי כגודל הטומאה- כך גודל הטהרה. דווקא משם אפשר לנו לצמוח, לקנא את קנאת ה'.  בפרט בימים אלו. למען יבוא משיח צדקנו. ויהפוך מספדנו למחול. ותהיה לנו לשמחת עולם.

אמן כן יהי רצון.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

מרים אפללו על פרשת שמות-שכר לא נורמלי יש לך תלונות? / מירי שניאורסון נפלאות לפרשת וירא: תעצרי רגע, כבר צחקת היום?/ מירי שניאורסון תתביישי לך, זה טוב | פסיכולוגיה מתוך הפרשה אל תשכחו את מקומכם כהורים | נפש האדם בפרשת שלח