נוו בית
עודף מילים
יוצר חֶסֶר בסבלנות לקרוא
נכנסתי לחג על המדוייק. אפילו קצת על חסר. לא הספקתי הכל. ידעתי שסלטים למשל יהיו חסרים, ונחתוך על המקום בחג. ושמנות אחרונות לא הכנתי. אז או שיעלי כלתי תביא, או שנאכל קרטיבים או שאם יהיה לי כוח נחתוך סלט פירות. ידעתי גם שלא נהיה רעבים וידעתי שאולי יכולתי להתנהל אחרת – באופן שהיה יותר חג, יותר יעיל, ועדיין נכנסתי לחג בלב שלם, של "ככה רצה המלך" , זה שהיה איתנו כל החודש בשדה.
כל חג יש לי את ההתלבטות הזו שאני יודעת – שאני לא מצליחה לסיים ספרי תהילים כמו הרבה נשים שאני מכירה, או להכניס במילים ערימות של כוונות, או להתפלל תפילות מושלמות כאלה, אבל אני יודעת שאני משתדלת להמליך את השם במה שאני יכולה, בגשם וברוח.
לפני החג: בכביסות, בקניות, בבישול בהכנה בניקיון ובכל הפעולות שלי, ובחג עצמו – בעריכת השולחן, בהגשה, במנוחה, באירוח, וכמובן בדברים הרוחניים. איכשהו אני לא תמיד מרגישה שאני "מספיק" : לא מספיק חזרתי בתשובה, לא מספיק קיבלתי קבלות, לא מספיק התפללתי, לא מספיק שיניתי דרכי, לא מספיק צדיקה לא מספיק מתפללת. לא מספיק בוכה ב"נתנה תוקף". לא מספיק . לא מספיק.
כל שנה וחג אני צכה שוב מחדש להרגיע את עצמי שאני עושה כמה שאני יכולה וזו ההמלכה שלי. וזה ה"על מלא" שלי.
ערב החג קיבלתי מאות הודעות של שנה טובה. לא לא לא, לא הספקתי בכלל לעבור על כולן ערב החג . אפילו לא לסמן שקראתי. חֶסֶר. היה לי ממש חסר בזמן. אבל לפני השטף הגדול עוד הספקתי לקרוא או להקשיב לכמה. ומה שהיה כתוב בהן כלכך ריגשותי, כי מה שחזר על עצמו היו מילים חמות על שינויים שאנשים עשו בחיים שלהם כשאני הייתי השליחה שמינה השם יתברך לשים בנקודה ההיא, ועל מציאות חיים שיותר קלה להם עכשיו ומאפשרת, ולהיות במקום כזה שעוזר לאנשים לבחור בטוב ולראות אותו, אני כל כך מקווה שגם את זה השם רואה וסופר. תכלס זה גרם לי להרגיש שאני נמצאת בנקודה יקרה ומדוייקת, לי.
התחושה של חֶסֶר בזמן – התמלאה בהמון תודה.
המטוסים למעלה קדחו חור בתודעה . להיות כל כך הרבה ימים מנותקים מתקשורת בזמן כזה – קצת הזוי. דינו של המנותק מתקשורת להיות תלוי בחסדי מגלגלי המידע, וזה עובד ככה : "דוד שלי שמע ממקורבים המקורבים לחדשות של תשע ושלוש עשרה דקות שבנדוד/אחיין/שכן/ ואמא של נסראללה מתו בהפצצה, ושמלא חיילים נ……ו וגם מצאו מנהרה עד קריית ביאליק ונפל חצב"ם או שכט"ב או מלפ"ץ בשטח פתוח וקונפטי התפוצץ על המפקד של חיזבאללה…" ועוד כהנה וכהנה צירופי מזון מוזרים ואין ברירה- אלא אם כבר שמעתם את חדשות השעה של הרגע- לדעת לנטרל חרדות מיותרות, כי ייתכן שהכל חרטא דלוקס בלי אישור אפילו של הרב של אחד באפריל, רק מה לעשות שדיוקים זה לא הצד החזק של רס"ן שמועתי….ואפילו בזה ראיתי את השפיץ של החֶסֶר שאין מידע ואין עידכונים – ומשם יצאה לי מחשבה של אולי כמה חֶסֶר יוצר איזו מלאות- כי מבחינתי הניתוק הזה יצר איזו מובלעת של מציאות שלווה ממש עבורי אפילו למרות האזעקות והבומבות. הודיתי על זה שאני צכה להיות מנותקת כי החסר הזה יצר לי יש של משו אחר.
באמצע התפילה, בבית הכנסת הקטן שהתפללתי בו, היתה אזעקה. הבהלה היתה נוראית ומובנת. הנשים נדחקו אל הפתח דוחפות ומזרזות בלי מילים כי אמצע התפילה אלא רק הברות של "נו נו נו" ו"או" והתרכזו במרחב שנחשב להכי מוגן. הנזק שיכול היה לקרות מצורת היציאה את המרחב המוגן היתה לא מוגנת בכלל. פחד.
ואשה אחת שלא שומעת טוב – לא הבינה בכלל מה קורה. רק דחפו אותה וטלטלו אותה ובלבלו אותה והיא עמדה במסדרון ובכתה, מוגבלת רועדת ומבוהלת, לא מבינה מה קורה עכשיו. רציתי לחבקותה, אבל היום כבר לא פולשים למרחב האישי בלי רשות, אז החזקתי לה חזק את הידיים כדי לעגן את המציאות והסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה שאני פה ואני לא עוזבתותה. אביגיל הנכדה שלי שבאה איתי לתפילות, עמדה לידי ושאלה אם זה מרחב מוגן ואמרתי לה שפה בחיפה הקירות של הבתים הישנים כל כך עבים שכל מסדרון הוא מרחב מוגן.
ושליח הציבור, אבא שלי שיחיה, עמד על מקומו וחיכה שכולם יחזרו.
לאט לאט השגרה זחלה שפופה לבית הכנסת וא/נשים התיישבו במקום וחזרו לתפילת הלחש.
אני עוד נשארתי עם הגברת במסדרון כדי שלא תישאר לבד. לפעמים תפילה עוברת למקום השני בסדר העדיפויות.
הסתכלתי איך אבא שלי, שליח הציבור, בקרקוע שלו, בעמידה שלו על המקום, בקול היציב שלו, מחזיר את הציבור למוד של תפילה. עוד אדם נכנס, עוד אחשה מצטרפת ושוב כולנו מתלכדים לאותן מילים עתיקות וקבועות מה שמחזיק את תחושת היציבות של המוכר והידוע. פתאום הבנתי מה התפקיד הנוסף של שליח הציבור, רוחנית הוא מוביל את תפילות הכלל לשערי שמיים , אבל גם טכנית, כשצריך לכנוס, להקהיל, לאגד- הוא עושה את זה באמצעות הקול שלו. הוא הרועה שקורא לכבשים. "לך כנוס את כל היהודים", אמרה אז אסתר, והשאירה ציווי עלום לכל שליחי הציבור.
בתפילה הזו הספיקה אביגיל הצעירה, לכרסם ערימת חטיפים ולעשות לעצמה 4444 תסרוקות אתגריות ויצירתיות בהחלט, עם גומיה אחת והמון זמן פנוי. הריכוז שלה נשאר במסדרון. והיו פה ושם לחישות של "ספתא סתכלי" והמהומים שלי על יפי היצירה בשיער – להלן "המיצג".
ואחרי קוקו בצד של כלה, וקוקו שקר מקופל, וצמה על שתיים בצד ימין וקוקו קארה ועוד יצירות מופת- הסתיימה התפילה וסופסוף צעדנו הביתה.
זה היה חג מוזר של אזעקות באמצע והתייחסות לבהלה של אנשים, וכוונות והבנות אחרות של מילים בתפילה ומן מתח סמוי של מתי תהיה האזעקה הבאה, ושוב הרגשתי את החֶסֶר הזה.
בדרך הביתה חברה שפגשתי, שאלה אותי איך היה באזעקה. אם הכל פסדר. אמרתי לה, שיעקב אומר שאין הכול, הרוב זה גם טוב והרוב ברוך השם בסדר, אז יופי לנו.
מוצאי החג. כלכך הרבה הודיה על החסדים שקיבלנו. נתנה תוקף של השנה קיבל תוקף אחר משנים שעברו. ואוף. התפילה שלי השנה היתה אחרת. בכאב אני אומרת את זה הגורמים היו אחרים. לפעמים נוח לי להמשיך לא לדעת הכל ולהיות טמבלית … ולפעמים, כמו בתשפד- השם לא השאיר לנו את האופציה הזו. אנחנו כבר יותר מיודעים מה יכולה מציאות כואבת להכיל.
תכלס, הבית שלנו ג'יפה. נכדים מצחיקים ומשמחים שהדביקו קירות לדלתות של ארונות ומצעים ולזגוגיות. טוב זה בלתי אפשרי, להדביק ארונות לקירות וכדומה, וגם קצת הגזמתי, אבל יש מלא עבודה תודה השם, אז אני עוברת כמו פיה מג'וחה לג'וחה ומנסה לנצח.
ושוב הידיעה הזו שלא אספיק היום הכל וייקח לי כמה ימים לארגן את הבית.
שוב חֶסֶר.
יעקב שלא אוהב שאני ישר מסתערת, וחושב – די כמוני, שקפה זה קצת פיקוח נפש, שואלותי "מה עם קפה של מוצ"ש", ואני, מכורה שכמותי, אומרת לו – שאפילו קפה אחד שלם טעים ורגוע לא היה לי החג. (הטעים של קפה זה לא רק הטעם, זה ה"מַצֶעב" שלו… ) פעם זה היה שהתחלקתי עם הנכדים בקפה שלי, פעם הוא התקרר, פעם שתיתי במהירות ולא בנחת, פעם יצא לי לא טעים ולא היה לי כוח להכין חדש.
והנה, עכשיו אני אכין לי קפה טובבב כזה לשתות בנחת, חם, טעים, שליו.
ואפילו בזה אני מזהה את פינת החסר הזו שחוזרת לי, לנו, בכל מיני פינות קטנות.
ואולי היא פינת ה"על מלא" שלנו. באלף ווריאציות.
בזה שאין מושלם. בזה שהרצונות שלי הם לא העיקר או המציאות.
בזה שהוא נוצר לפעמים מריבוי של משו טוב אחר. בזה שהחסר הזה מלמדותי לבקש עוד. בזה שהוא פינת השאיפה הגדילה והתפילה. בזה שהרוב טוב, וכמו שאומר יעקב- הרוב טוב ומה שלא – בטיפול.
הקפה מקינאטה הראשון של השנה, נולד עם כפית שוקו בפנים והפך למוק/פה מפנק.
והאמת שהצטערתי שלא היה לי בו עוד כמה שלוקים.
חסר.
הנה,שוב.
אבל כמו שאמרנו….. כל חסר בסוף יוצר "יש" של משו אחר, כי עם הקפה ישבתי לעשות לבנות על כל ההודעות שקיבלתי בערב החג והלב שלי התמלא בקצפת של דבש.
בשניה החסר של זה התמלא בעודף של אחר.
כי חסר הוא נקודת המילוי.
כי אולי איפשר באמת "הכל" אבל "הרוב" טוב, ומדברים אחרים יש לפעמים אפילו קצת יותר.
ובינתיים, אני אוספת את החסרים הקטנים, היקרים, ומגישה אותם מנחת ביכורים להשם.
כי אפילו שאצלו הכול מדויק-
שימלא.
יאללה שימלא משאלות ליבנו לטובה ואמן ודחוף.
אני מאמינה באמונה שלמה
שהבורא יתברך שמו
יוצר עבורי
את המציאות שלי
בדיוק כפי שהיא מדוייקת עבורי.
נון בית
הידעתם?!
ברפואה הסינית, נקודות חסר ונקודות עודף בגוף שלנו – שתיהן לא טובות לנו . האיזון קורה ביניהן…
חסר מול עודף – ונוצר איזון.
כי כמעט תמיד כשיש נקודת חסר, תמצאו במקביל נקודת עודף.
קחו לחיים.
תאזנו.
גמר חתימה טובה❤️
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
מתענגת על כל מילה שלך דסי