השגרה כבר כאן ולא סתם יהיה מי שיצמיד לה, לשגרה, את המילה "ברוכה". כמה התגעגענו לשבוע שלם רצוף, נטול חגים. יש משהו מיוחד בשגרה הזו שהיא מכניסה את היומיום לתוך איזו תבנית מסודרת ומובנית. יש איזה ביטחון בשגרה הזו, נטולת הפרעות והפתעות. פשוט שגרה, הכל כך מוכרת לנו.
אין ספק שימי החגים, עד כמה שחיכינו וציפינו להם על כל שמחתם, עוזרים לנו להבין את החשיבות הרבה של רצף ימי החול הפשוטים, החוזרים על עצמם במונוטוניות אפורה. שגרה, מסתבר, יכולה להיות דבר מאוד נוח.
פרשת השבוע נותנת לנו להציץ קצת מעבר לסיפור הקדמוני המופיע בחומש בראשית. מטרת הפרשה היא ללמד אותנו על עצמנו. "נח איש צדיק היה בדורותיו" – יש מרבותינו הדורשים זאת לזכות ויש הדורשים זאת לגנאי. נח בא ללמד אותנו על מקום הקיים בנפש של כולנו. הרצון להישאר במקום המוכר, הידוע, המקום הכל כך נוח, השגרתי, המובנה. גם הרצון הזה, בדיוק כמו נח, יכול להיות לזכות, לטוב, לביטחון, ליציבות ובאותה נשימה יכול להיות בדיוק להיפך הגמור.
בואי נבין רגע. שגרה היא למעשה אוסף של הרגלים אותם אנו מבצעים על בסיס יומיומי. אנשי ה"שגרה הברוכה" הם לרוב אנשים מאוד מסודרים שלא ממש אוהבים הפתעות בסדר יומם. יש להם שעת השקמה קבועה בכל בוקר, סדר מובנה כלשהו של התארגנות ליציאה מהבית על כל הגרים בו, וכך הלאה, יש להם הרגלי חיים וסדר יום מובנה אשר מאפשר איזשהו שליטה: הם יודעים מה הולך לקרות מתי ועל ידי מי. מתי הם אמורים להיכנס במיטה בסיומו של יום. השגרה הזו על כל הרגליה יכולה להוות תשתית נהדרת לחיים טובים. נוחים.
אין ספק, ככל שהחיים יותר מאורגנים ומסודרים אפשר לתכנן ולהספיק יותר. אפשר להכניס יותר מטלות באותו פרק זמן. אחד היתרונות הבולטים של הרגלים שהם נעשים מעליהם וזמן הביצוע מתקצר ככל שמתאמנים עליהם יותר. אנו יכולים לפתח מיומנויות אישיות נפלאות אשר מחזיקות לנו את העומס האדיר של חיי היום יום. ואז, במידה ויש שינוי בלתי צפוי בלוח הזמנים, קל לנו להבין את מחירו או איך להתנהל נכון מולו: אילו פעולות חשובות יש לבצע,על ידי מי ומתי נשלים אותם. יש סדר. ביטחון. זרימה. יש עליה וקוץ בה.
אחד הסיבות שרבותינו דרשו לגנאי את נח, כי הוא פעל כשמו – עשה משהו מאוד נח: בדיוק את מה שנאמר לו לעשות. לא מעבר. הוא בנה את התיבה במשך 120 שנה על מנת להציל את עצמו, משפחתו ואת בסיס טבע העולם, שיהיה ממה לפתח את היקום לאחר המבול. עד כמה חשב על שאר סביבתו? עד כמה ניסה להחזיר בתשובה את בני דורו? להתפלל ולהתחנן שתתבטל גזירת השמד העולמית? לעשות שינוי?
זה בדיוק מה שעושה לנו המקום הכל כך נח בחיים שלנו: אנו מרוכזים בדיוק במה שעלינו לעשות ותו לא. ואולי קצת פוחדות להגדיל ראש ולבחון את המחירים.
גם אנשי השגרה הברוכה, הכל כך רגילים להרגלים העצמיים שלהם, עד שהם עצמם לא תמיד עוצרים לבחון האם אותם הרגלים עדיין רלוונטים במציאות משתנה. אמא הרגילה במשך שנים לבצע פעולות מסוימות עבור זאטוטיה, האם היא זוכרת לעצור מידי פעם לבחון עד כמה הם גדלו ומה הם מסוגלים לבצע בכוחות עצמם? עד איזה גיל עליה להכין להם את הכריך לבית הספר? לקלח אותם? מתי פעולות אלו הופכים להיות באחריות הילדים עצמם? האם משהו אחר מבני הבית יכול לקחת חלק מהאחריות הביתית ולהיות שותף פעיל יותר? האם לא הגיע הזמן לריקוד זוגי אחר? האם האמא מאפשרת שינויים או שהכל חייב להיות תחת שליטה ופקודותיה כדי לתת לה את תחושת היציבות?
אין ספק שיש ביטחון כלשהו, כשאמא היא לבדה אחראית על כל מה שקורה בבית אך יש גם מחירים לא מבוטלים מנגד. כשאנו חוזרות אל אותה "שגרה ברוכה" ובונות מחדש את הרגלי היומיום ואת סדר היום הביתי, אנו צריכות לזכור כי אזור הנוחות עלול להפוך ללא משים לאזור התקיעות בחיים. עד כמה אנו חושבות על תחושת הביטחון שלנו עצמנו במיוחד מול העומס של השגרה ועד כמה אנחנו חושבות על שאר בני הבית? מה נכון עבורם? לטובתם האישית? לפיתוח עצמאות ואחריות? זוהי שאלה הדורשת לא רק כנות אלא בעיקר אומץ. לאפשר לאחרים מרחב של ניסוי וטעיה, מרחב של טעויות ולמידה.
נח זה לא הולך להיות. לפחות לא בהתחלה. אך אולי הגיע העת לשאול בזהירות את אחת השאלות הנוקבות יותר, עד כמה אנחנו מסכימות לוותר על האזור הנוח הזה, כדי שמישהו אחר יעשה במקומנו, כשאנו יודעות שהוא לא יבצע זאת באופן שאנו רגילות ו/או הוא לא יגיע לתוצאה שאנו רוצות?
שאלה זו רלוונטית יותר מתמיד כאשר חושבים על כך שעברנו למציאות הרבה פחות נוחה: שבת חורף. הרגלי יום השישי מבקשים התבוננות מחודשת ונדרשת לא מעט היערכות, חשיבה ותכנון עבור מי שלא רגילה לסיים את ההכנות לשבת כבר ביום חמישי. במצב כזה, אנו נוטות להבין שאנו לפני אילוץ כלשהו ונזדקק לעזרת בני המשפחה מסביב. עד כמה נוח לנו לעשות הכל בעצמינו? עד כמה נוח לנו להיעזר באחרים? עד כמה אנו דורשות לעצמנו את המצב "הנוח" שאומר שהעזרה הנדרשת תעשה 'בדיוק כמו שאמא עושה'?! ועד כמה אנו מוכנות לעשות את הדבר הנכון, גם כשהוא לא בדיוק נוח?
חני רחמין – אשת חינוך ומטפלת רגשית | 052-6183831
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
