קרה פעם שמשהי ספרה לי שהיא יצאה לפגישת שידוכים לא מוצלחת. לא מוצלחת זה לשון המעטה של השנה, כי קבעו להיפגש אצל חברים של משפחת הבחור, כשהיא הגיעה לשם ודפקה על הדלת, הבית שנגלה אליה היה כל כך הפוך, כל כך מלוכלך וכל כך מביך, שכבר הייתה בטוחה שהיא הגיעה למקום הלא נכון. בעודה נאבקת עם עצמה על ניסוח שיסביר שהיא חושבת שאמורה להיות לה פה פגישה, ואולי היא בכלל התבלבלה בכתובת, מסתבר שהם שכחו שיש אצלם פגישה היום ולא התארגנו לכך.
הבחור מגיע באיחור ענקי, ככה שהוא זוכה לראות בית קצת יותר שפוי, אבל הוא מזיע, והפנים שלו חמוצות וזועפות כאילו לא הוא זה שאחר…
הביטחון העצמי שלה כבר מתערער… מי יודע, אולי הוא לא מרוצה ממה שהוא רואה, אולי הוא לא מרוצה מהמזגן המקרטע דווקא כשהוא זקוק לו כל כך, ואולי הוא סתם טיפוס שבאופן כללי לא מרוצה משום דבר.
החיים מלאים במקרים נעימים יותר ונעימים פחות. יש פער בין מה שאנחנו רוצים לעצמנו למה שיש לנו באמת. ובמצב של החסר הזה, באה התורה ומצווה "והיית אך שמח" … מה, באמת התורה מצווה עלינו להיות רק שמחות? בכל ימות החג? איך אפשר להיות שמחה כשכולם סביבי משפחות משפחות ואני בודדה? … איך אפשר להיות שמחה כשיש כל כך הרבה סבל מסביב? איך אפשר להיות בשמחה כשיש חלילה בעיות עם הילדים, או כשיש אתגרים בזוגיות, או קשיים כלכליים? … לאורך כל הדורות אנשים ניסו להבין את סוד האושר, ונראה שכל עוד יהיו אנשים קיימים עלי אדמות השאלה הזו תעסיק את האנושות.
מכיוון שאנחנו יודעות שהקב"ה לא נותן לאדם ניסיון שאינו מסוגל לעמוד בו, ננסה למנות כמה עצות מעשיות כיצד נוכל להשיג לעצמנו אושר למרות הקשיים והניסיונות.
ריאליות זה שם המשחק
1. להיות ריאליים – מובא בספר עצות והדרכות מאת ר' יעקב מרדכי גרינוולד, (ספר המבוסס על מכתבים שהסטייפלר שלח לו) כי ישנם מיתוסים שגויים שהאמונה בהם גורמות צער ופיזור הנפש. הייתי רוצה להזכיר (במילים שלי) ארבעה מתוכם שנראים לי נפוצים במיוחד:
* אני צריכה/רוצה להגיע למצב בו כל הסובבים אותי אוהבים את מי שאני ושכל מעשי יהיו מקובלים ומוסכמים עליהם. לא תתיכן מציאות שכל מעשה וכל החלטה שנקבל לאורך חיינו תהיה לרצונם של כל הסובבים אותנו. החתירה להשיג מטרה לא רציונאלית זו גורמת סבל רב למי שמחזיק בה.
* כדי להיות שווה באמת ובעלת ערך אני צריכה להיות מושלמת, בעלת כישרונות ומצליחה.
* זה נורא ואיום אם דברים בחיים שלי לא מסתדרים כמו שאני רוצה.
* אמונה שמצב של עצבות וחוסר שמחת חיים נובע כתוצאה ממקרים ומאורעות שאין לי שליטה עליהם, או מאנשים בסביבתי שאינם מתנהגים כלפי כראוי.
כל אחד ואחד מהמיתוסים האלה בעצם מוביל למצב שמגביל את האושר שלנו. ציפיות מוגזמות מעצמנו או מאחרים גורמות לנו לאבד הרבה רגעים של שמחה בכל יום. גם לתלות את כל האושר שלנו והדימוי העצמי שלנו בידיהם של אחרים זו טעות איומה וחוסר אחריות. למעשה, אם נבין שהשליטה על השמחה (ושאר הרגשות) היא בידיים שלנו, יהיה הרבה יותר סיכויים שנוכל לחוות רגשות של שמחה ושלווה. יש עוד הרבה מה להרחיב ומה לומר על הנקודות לעיל, בקליניקה שלי אני עובדת עם הלקוחות ומלמדת אותן לקחת על עצמן אחריות מתוך שמחה וחירות. העבודה העצמית הזו כל כך מתגמלת…
תתבדחי על החיים. אפשר?
2. חוש הומור – כשהייתי אמא טריה אחת השכנות שלי, אישה יקרה מאד, אמרה לי, בקרוב הילדים שלך יעשו לך כל מיני שטויות, אני מציעה לך שלפני שאת צועקת עליהם, קחי מצלמה, תצלמי אותם ורק אחר כך תצעקי עליהם/תסדרי/תעשי מה שאת רוצה. אני חושבת שבהקשר של הורות, זו אחת העצות היותר טובות שקיבלתי. דבר ראשון את לא יכולה ללחוץ על המצלמה בזעם תוך שאת מחפשת את הזווית שתשקף בצורה הטובה ביותר את גודל הזוועה, כי כשאת עסוקה בלחפש זווית צילום מוצלחת הסיטואציה כבר הופכת לחצי בדיחה. בנוסף, עד שאת מוציאה את המצלמה, באופן אוטומטי את מדמיינת אותך העתידית מראה להם כשהם גדולים, איזה 'צרות' הם עשו לך… אם לוקחים את זה בהומור, ומסתכלים על החוויה הזו בפרספקטיבה של מכלול החיים, המעשה היחידי הזה תופס הרבה פחות מקום בלב שלך.
ניקח את הבחורה עם הפגישה, היא יכולה לשבת ולבכות על עוד פגישה שמצטרפת לשרשרת של חוויות לא נעימות שיש לה בהקשר של שידוכים, והיא יכולה לכתוב לעצמה יומן עם אנקדוטות שביום מן הימים יהיה משעשע מאד להיזכר בהן. אז כשקורה משהו מעצבן, אפשר לנסות להשחיל איזה חיוך או בדיחה, זה יעשה טוב לכולם.
מה רבו הוי מה רבו!!!
3. הייתי במופע סטנד-אפ של הניה שוחט, יחסית לציפיות שלי ממופע סטנד-אפ, יצאתי עם הרבה נקודות למחשבה… בכל מקרה, היא שאלה ככה: כשאת עומדת מול המראה, ומסתכלת על עצמך, מה את רואה? את רואה את הכתם הזה, הפצע הזה, כפל השומן הזה, או שאת עומדת ואומרת "ואוו! מה רבו מעשיך ה'"? וחשבתי לעצמי, כן, כל אדם ראוי שיאמרו עליו "מה רבו מעשיך ה'." אנחנו בעצם היצירה הכי גבוהה של הקב"ה וזו יצירה יפה ומרוממת בכל מקרה, גם עם כל החסרונות שאנחנו מוצאות בעצמנו.
אומרת הרבנית רינה תרשיש שהשופר הראשון בבריאה היה אדם הראשון עצמו. אדם היה הכלי, וה' נשף לתוכו. "ויפח באפיו נשמת חיים".
מאז, כל בן אנוש יש בו מנשימתו של הקב"ה, ומכיוון שה' הוא אינסופי, גם בנו יש חלק מהאין סוף. אז אל לנו לזלזל, להקטין, להלקות את עצמנו ללא רחמים, כי יש בנו צלם אלוקים. זה כבר לא קשור אלי או אלייך, זה לא קשור ליופי או לאופי, זה קשור לטבע הבריאה. נוצרנו גבוה מעל גבוה, זו נקודת הפתיחה שלנו, ומכאן יש רק להמשיך ולעלות.
אם מישהו מתנהג אלייך לא יפה, ובוער בך להשיב לו כגמולו, אך את עוצרת, מזכירה לעצמך יש בי חלק מהקב"ה ולא מתאים לי לאבד עשתונות. גם באותו אדם מעצבן יש חלק מהקב"ה ולא מתאים שאצעק עליו, שאזלזל בו, או שאגיב בצורה לא שקולה, כי ברצוני להכיר בחלק האלוקי ששוכן גם בו (למרות שברגע זה הוא עצמו שכח מהחלק הזה ולא התנהג כראוי). אחרי מעשה כזה מרגישים קרבת ה', וקרבת אלוקים לי טוב. זה מגביר בנו את הסיפוק והשמחה ומצמצם את רגשות הכעס או התסכול שנרשה לעצמנו להרגיש מול התנהגות לא ראויה שנהגו בנו.
מנסיוני בעבודה שלי, אפשר לבחור להרגיש אחרת, לבחון סיטואציות בחיים ולהפוך אותן לאבני בניין. לקחת אחריות על הרגשות ולחוות יותר שמחה ושלמות.
מזמינה אותך לאתגר את עצמך, ולנסות בשמונת ימות החג להיות "אך שמחה". להשאיר את המפתח לרגשות שלך בידיים שלך. אני בטוחה שאם תתרגלי את זה לשבוע, תוכלי לאמץ לך איזו תובנה שתוכל לשמש אותך גם אחרי החג, אל תוך שגרת החורף הבא עלינו לטובה בע"ה.
שנזכה לעובדו בשמחה בלבב שלם!
שלכן,
בתיה הרשקוביץ [email protected] | 0527641669