הייתי אז אולי בכיתה ו'.
היינו עוברות בדרך מבית הספר לתחנת האוטובוס דרך המדרגות של החיידר, ליד החלון של הכיתה של הרבה ש.. הרבה ש. שיחי' היה הרבה של כיתת הגן של החיידר. איש יקר וירא שמיים, שהנחיל לילדים הקטנטנים את ראשית הקריאה והיידישקייט באהבה טהורה. חלון הכיתה שלו, החדר של הריכוז היה צמוד למדרגות בדרך לתחנה, וכך היינו אנחנו – ילדות בית הספר המדלגות הביתה, מצמידות את האף לסורגי החלון ומקשיבות לרבה ש. . כמעט כמו הלל הזקן בחלון….
מה שראיתי באחד הימים המם אותי, ואחרי זה חזרתי הביתה ואמרתי להורים שלי ש"הילדים שלי ילמדו בחיידר".:(אגב, ממש במקודה הזו … אל תפסיקו לחלום… הילדים שלי אכן למדו בחיידר, ורבה ש. היקר היה הרבה שלהם …)
ראיתי את הרבה, שבעיני – עיני ילדה צעירה – היה כבר אז מבוגר, משוחח עם הילדים, וכשרצה שילד ממש יקשיב לו הוא היה מתכופף אליו ממש עד לגובה הפנים, כדי ליצור קשר עין וגובה שווה. מה שנקרא גובה העיניים. אינלי מושג מאיזו סיבה הבנתי שזה מיוחד. הייתי הרי רק ילדה .
גם לא היו אז כלכך הרבה מתודות למידה ודיבורים על חינוך, לא מספיק הטמיעו את נושא קשר העין או הגובה השווה, אבל איכשהו הבנתי – שהרבה'לה הזה מתייחס לילדים באופן מיוחד. ראיתי איך מחנך טוב, מכופף את עצמו כדי להגיע לילד. נמוך נמוך. בגב עגול ובלב עניו. הוא יודע שאם הוא יגיע לגובה הילד, הוא ייצור איתו קשר טוב יותר והילד יקבל ויקשיב.(אולי כבר אז הונחו בי היסודות להיותי היום המאמנת והמטפלת דהיום…)
שנים חלפו מאז.
היום כבר מדברים המון על יסודות בחינוך ועל קשר טוב , ורבעס ומחנכים הולכים ללמוד להיות "מלמדים". היום כבר כולנו יודעים לחדד את יכולות התקשורת שלנו ולפנות אל הילדים בצורה המתאימה, "איך לדבר כדי שילדים יקשיבו" .היום כשמספרים את הסיפור של רבי נחמן על "האינדיק"- תרנגול ההודו, אנחנו מבינים היטב את הטקטיקה החינוכית שגלומה בסיפור .
בספרו-קונטרסו , "לב אבות על בנים" , אומר הרב אורי זוהר זצ"ל משהו נפלא. אמנם ואכן חובתינו ההורית היא להעביר את התורה לבנינו, כפי שדרכה של תורה לעבור – מדור לדור- "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהשוע ויהשוע לזקנים וזקנים לנביאים"…. וכן הלאה.
עם זאת – החובה שלנו להעביר להם – היא כפי שהם יכולים לקבל, כגודל הכלי שלהם, ולא כמו שאנו טועים לחשוב- כפי שאנו.
ואם צריך להתכופף, אז מתכופפים, כמו הרבה ש, אז, מזמן , כדי להיות בטוחים שהילד מבין וקולט אותנו. ואם צריך להוריד ביקורת וציניות ושיפוטיות ואכזבה, כדי להצליח להיות בגובה העיניים- אז שווה לנסות גם את הדרך הזו כי חינוך ותורה עוברים חלק יותר בגרון- בנקיות, בגאולת הדיבור, בהרחבה וברכות.
רק לפני חודש עוד התהלכנו בידיעה המרגשת – שהמלך בשדה. שמלך מלכי המלכים ירד לשדה, להסתובב בינינו, פשוטי העם- כדי שנוכל להתקרב אליו, ולהתחבר.
מה הוא בשדה, אף אתה בשדה.
מלקט פרחים, עוקב אחרי חיפושיות, אוסף קרני שמש ומקשיב לצלילי הלב, תפילת השתוקקות, ורחש המתרחש.
ואם צריך,
מתכופף לשמוע את שירת העשבים.
עד גובה העיניים.
שלהם.
עד שיהפכו לניגון של רועה.
נון בית 1
בהתכופפות, חשוב להדגיש- אין חלילה הכוונה לכניעה או לוויתור על גבולות. אלא רק ליצירת דרך לתקשורת טובה.
נון בית 2
חז"ל מזכירים את הנושא של "דיבור בגלות" – שיח מתוך תחושת גלות. מילים שאנחנו רוצים שתישמענה ומפחדים שלא נצליח להעביר כפי שאנחנו חושבים שצריך- ניתן לשנות לאופן וצורה שכן יישמעו. זה נקרא דיבור בגלות. צרוּת בדיבור. (מלשון צר, ההיפך מרחבות). אבל ע"י שינוי המילים, והדיבור בגלות- בעצם מצליחים להגיע ללבבות של אחרים, ושם מתרחשת ההרחבה, שם יוצא הדיבור לגאולה. אמן .
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
