יום ראשון זה היום של הפילאטיס. אני ממש מנסה שזה יהיה עוד יום בשבוע, ולא רק ראשון, אבל מסתבר שזה מורכב, כי התכנון השבועי שלי יושב על ג'לי וזז כמו על מכונת רטט אז אני לא מצליחה להיות מעוגנת על יום נוסף קבוע.
עצם זה שהגעתי ליום אחד שכן מצליח לי אני כבר מרגישה שמגיעה לי על זה מדליית זהב לאומנות ועקביות (המצאתי הרגע) ואני ממש משתדלת לשמור על המדליה קרוב לנעלי ספורט.
במשך שנים ניסיתי להתעמל ולא כל כך הצלחתי. הפיברומיאלגיה שלי, המכונה פיברונלה כדי שהיא תהיה שלי פרטית – לא ממש אהבה שאני מותחת דברים בגוף.
כל פעם שניסיתי למתוח היא התנגדה והרימה הפגנות. אפילו שניסיתי לעבוד עליה ולעשות את זה בעטיפות מרשרשות של "הכל בשקל" היא הפכה אותי לבובת נחום תקום – בסוף מתרוממת אבל עם אלף נדנדות באמצע.
כדי שהפילאטיס יהיה פרטי שלי, עם שם ייעודי, ובאווירה יהודית אני קוראת לו "פילטכעס" זה נשמע כזה ביידיש, וזה גם קצת נשמע בית אבות ואז מותר לא להצליח.
45 דקות של קרכצים , עוברות עליי כל שבוע בשיעור פילאטכעס. השותפות שלי לחלל הגונח, חלקן מקבץ מרשים של בגדים למידות גדולות, וחלקן הנוסף – כמו שהגדירה מישהי היום- פליטות אמיצות של המחלקה הגריאטרית.
ב-45 דקות האלה אני פוגשת את עצמי באופציות שלא ידעתי שקיימות, עם שרירים שלא ידעתי שיש לי, עם זוויות שיצאו הרגע ממכבש האוניברסיטה והמחלקה להנדסה קרבית. לפעמים זה נגמר בקשר גורדי בין הרגליים שלי, או יד שלי ואיזה רגל אקראית בלתי מזוהה, והכי הכי – מבוך בלתי מתפשר בין מולקולות השומן הסטטיות שלי שנאלצות לזוז ולהשתקשק זו בזו במשך שלושת רבעי שעה. כמעט תמיד זה נגמר בנזק מצטבר של כאבים שבאים אחרי כמה שעות לביקור של יומיים שלושה, ומזכירים לי כל פינה בקופסת הוינט'ג שלי המכונה "גוף" .
א ב ל
יש משהו אחד שממש כייפלי לפגוש, ואני פוגשתותו כל שבוע מחדש יחד עם הסטרצ'ינג והשפה החדשה שאני לומדת מהמורה פנינה לפנילאטיס:
זה הדבר המדהים הזה – שאני יכולה ומצליחה הרבה יותר ממה ששיערתי לעצמי .
כל שבוע מחדש אני מפתיעה אותי, ועל זה אני נותנת לי מדליה נוספת, וגם למורה לפנילאטיס/פילאטכעס.
אני כבר על שתי מדליות.
את השלישית אני עוד מתלבטת על מה לתת לעצמי :
על ההתמדה שנבנית לאט לאט,
או על זה שאני שמה לי שעון מעורר- במקום לדגול בדרכי הקדושה: להתעורר כשהנשמה חומקת חזרה לגוף שלי באופן עצמוני, לאחר טיול הלילה המרתק שלה, עליזה שובבה ומפונקת, לפעמים גם אחרי הפסקת תה עם חלב בגלל אזעקה לילית סוררת.
תכלס החריקות שלי מתחילות להישמע עם פחות חלודה ולא ירחק היום ותראו ספתא שמיינה ושמחה מהדסת באולימיאדת הגיריאטריה ואולי גם לוקחת מדליית זהב לשיניים תותבות – במקום הראשון מהסוף.
הלכתי לעשות אמבטיית אומללים, ומסאז לשרירי החמאה שלי שהתאמצו ונחבצו ויוצאים לשביתה איטלקית עד שלישי רביעי.
ניפגש מתישהו.
אולי בפילאטכעס.
אולי בבית אבות.🤣🙃
נון בית קריטי –
הבגד שהכי נוח לי לפילאטכעס מאד משמינותי.
אבל הוא נוח.
שבוע שעבר טרחה חברה (חברה…) לציין בפני שאני חייבת(!) לרדת במשקל ומתי ארד כבר.
וואלה שנתקעה לי הלסת.
בתור נקמה אני מלבישה אותו עכשיו כל פילאטכעס.
וגם כי הוא נוח.🙃😜🥴
נון בית שתיים –
ברור שלא עניתי לה
נתקעו לי המילים עוד בקטע של המיינד.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
דסי…כמה כיף לקרוא את הכתבות שלך….מעלות חיוך על השפתיים….כתיבתך שנונה… את כישרונית ברמות!!!
בהצלחה בכל התחומים!