כבר כמה ימים שאני מרגישה מאוד אופנתית. יש לי איזה סוג של שפעת, ואני אומרת סוג של שפעת – משום שבסופו של דבר אני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש את הווריאציה שלו לדבר הזה שקוראים לו "שפעת".
בכללי, עלתה בי מחשבה, שקוראים לה ככה בעצם, בגלל ההשפעה הנרחבת שלה (צחוק צחוק…) וככל שחשבתי על זה יותר, אני בדעה שיש להחליף לשפעת את השם לקונפורמיסטיוירוס – הוירוס הקונפורמיסטי . (קונפורמיזם מוגדר כשינוי בהתנהגות או אמונות של יחידים – כדי להתאים את עצמם לנורמות חברתיות המקובלות סביבם. נו, שפעת).
לכבוד השפעת צמח לי ענן של טשטוש במוח. אני מוצאת את עצמי הולכת להביא משהו ושוכחת בדרך למה הלכתי, מתחילה משפטים ולא מסיימת אותם, חסרת תועלת לחלוטין. אני מצליחה לא לעשות כלום, כולל לא לחשוב, להרגיש שוות ערך בהתאם, ובו זמנית לדעת שזה מה שאני מסוגלת כרגע ולחמול על עצמי המתוסכלת. מזל שיש לי בראש את האופציה האינטלגנטית של "נשיאת הפכים".
וראה זה פלא – יחד עם כוסות התה הניגרות כמים באו כמה מחשבות טובות שאפשר לעשות מהן אלגוריה על החיים:
א. אז אני מוצאת את עצמי חסרת כוח לגמרי נלחמת עם פעולות פשוטות שאמורות להיות שגרתיות לחלוטין והדחף הראשוני שלי הוא להגיד אין לי כוח.
אבל הרי אומרים לא להגיד ככה, כי מילים יוצרות מציאות, אז במקום אין לי כוח אני אמורה להגיד 'תן לי כוח' או יש לי כוח ואז כמו קוסמות יהיה לי כוח (אברה קדברה, הכי ברצינות) אז אני אומרת "יש לי כוח" ואז אני מנסה לעשות מה שמקודם חשבתי שאני לא יכולה, ולפעמים אני אפילו מצליחה (לפעמים לא…) ובכל פעם שקורה לי נס קטן כזה אני נעצרת רגע לחשוב – כמה פעמים בחיים שלי, שלנו, אנחנו חושבים שהחיים גדולים עלינו שהמציאות בלתי אפשרית עבורנו שלא נעמוד בניסיון הזה.
שאין לנו לא משאבים ולא כוח כדי להצליח ואז פשוט אין לנו ברירה ואנחנו אומרים לעצמנו "יש לי כוח" וכובשים את היעד הזה ממש לא כמו שחשבנו שנצליח. וזה מכניס לי חוזק. אולי לא לשפעת הנוכחית, (ואולי כן…) אבל זה משהו לקחת לחיים.
פשוט לשים לב כמה פעמים כל כך בקלות אנחנו אומרים 'אין לי כוח' ובסוף מסתבר שהיה לנו הרבה יותר כוח ממה שחשבנו בתחילה. ככה זה לשאת הפכים.
ב. בימים האלה עובר עם ישראל ניסיון לא פשוט. העסקה המדוברת שאף אחד לא מדי שמח מהתנאים שלה וכולנו שמחים על המתנות שהיא כן מחזירה אלינו. ואין לנו ברירה אלא לשמוח במה שיש כי אין לנו השפעה על איך יתנהל המשא ומתן הזה אלא רק על איך אנחנו מקבלים אותו (מעגל הדאגה ומעגל ההשפעה, מכירים?) וגם בנקודה הזאת השפעת פוגשת אותי כי עם ההרגשות שאני מרגישה שהם באמת באמת לא נעימות.
אני חושבת על כל כך הרבה על אנשים בסיטואציות כל כך יותר קשות, איך הם מחזיקים מעמד איך הנפש שלהם והרוח, נושאים את החומר ואת הגוף. ואני מרגישה כמה אני קטנה. קטנות האדם. ושוב עושה השאלה לחיים – אליגוריה, וחושבת על התמודדויות חיינו כמה אנחנו נשאבים לתוכן ורואים רק את הרגע הזה ואת מה שמציק לי כרגע, ורק כשאני מצליחה לראות קצת מעבר, לגייס רוח והשראה או חשיבה רחבה- אני מצליחה לראות את ה"מעבר".
וגם זו נשיאת הפכים, או איזו דואליות אם תרצו – לפגוש בו זמנית – את קטנות האדם-בצרכים הקטנים שלו- מול גדולותו- היכולות שלו, שהן הרבה מעבר לצרכים.
כי בסוף בסוף, ואולי כבר מההתחלה – ככה זה בחיים. המאקרויים והמיקרויים. כמעט כל הזמן, וכמעט בכל נושא, אנחנו בעצם על איזו סקאלה. על איזה ציר מספרים דמיוני שנע בין קיצוניות אחת לאחרת, והמציאות שלנו מטיילת בין הניגודים ומחפשת את נקודת האיזון. בין "אינלי כח" לישלי כח", בין גדול לקטן, בין הירואי לקטנוני, בין רוח לגשם, בין רצוי למצוי לחזוי והזוי.
ואיפשהו בכל הבלגן הזה אנחנו מחפשים את עצמינו.
אני מטיילת עכשיו על הסקאלה של שגעת- שפעת- מושפעת – משפיעה – שפע – יושפע שפע רב, ומנסה למקם תצמי איפשהו יותר קרוב לתודעת שפע משגעת השפעת.
החלמה מהירה לכל אופנתיי החורף – גלשני הסקאלות, ההורים מחפשי התשובות והילדים מחליקי ההשאלות.
חורף בריא על כולנו. ברוח בנפש בגוף ובגשם.
נון בית-
תצחקו ותחייכו מלא – זו תרופה מצויינת! בערך להכל.